עם שחר בקע עשן שחור-לבן מחדר הועדה למינוי דיינים. תחרות הספורט בין 4 הליגות (חרדי חסידי, חרדי ליטאי, ציוני וש"סי) נסתיים במקהלת נצחון של כל פרשני הספורט 'אנחנו נצחנו'. ואני הקטן, יושב על היציע ומשקיף זה מכבר בלעג-מר על התחרות לכתר, וצווח: "בגדי הדיין החדשים הם איצטלה עירומה, שולית מבחינה יכולת השפעה" וכדלהלן:
תפקיד שולי מבחינת ההשפעה
אכן, אני יודע שיש רק כמאה דיינים בישראל ולכן הערך הנומינלי גבוה, השכר מכובד ובצידו הכתר והכבוד. בפן האישי ברורה הנחשקות והתחרות 'מי יתפוס כסא?', ומכאן החתירה הטבעית לשבץ בני משפחה ומקורבים. מאידך, מלחמת העולם שננטשה במחוזותינו, כאילו מדובר במנהיגות ובהשפעת-על וביכולת להטות את צביון החברה בישראל וכד', זה איבוד פרופורציה לחלוטין והעצמת תחרות שולית בחשיבותה.
אכן, במסורת הדורות התואר 'דיין' היה מרומם בסולם החברתי אך חשיבותו נבעה בהיותו מכהן כמרא דאתרא, כמנהיג וראש הקהל. בנוסף, לכל שופט, בכל התרבויות, נודעת יוקרה בהיותו מפשר בסכסוכים אישיים וציבוריים. במדינת ישראל הדיין (והשופט) מופקע מכל אלו. עיסוקו אך ורק בסכסוכי גירושין והוא שקוע עד צוואר ברפש מריבות. אפילו שיפוט בדיני ממונות, בגיור או בוררות נאסרו עליו בגזירת היועץ המשפטי! הוא נטול יכולת להביע עמדה בענייני אקטואליה. הדיין נותר סטרילי מתחת לגלימתו, ללא כל זיקת מנהיגות והשפעה ציבורית. בעד כל הון שבעולם לא הייתי נכנס לתפקיד כזה...
אבקש סליחת דייני ישראל אם אומר שמנהל בי"ס תורם יותר להנחלת תורה ולהאדירה מדיין! מי שמעוניין להשפיע ולשווק יהדות מאירת פנים בתפקידו ימצא כר רחב יותר לממש אתגר זה כרב, ראש ישיבה, מנהל, מחנך, ואפילו (ואולי במיוחד) כאיש חברה-קדישא (אתגר לציונות הדתית!) הללו מאותגרים במסגרת תפקידם לחבק ול'הסתחבק' ולפעול ל'קירוב' הרבה יותר מאשר דיין. גם במחלוקת ההשקפתית בנושאי דת ומדינה הדיין איננו שחקן בזירה.
פסיקות גיטין
שרביט אחד בלבד נתון בידו; גורלן של נשים עגונות ומסורבות, והפוקוס מופנה אך ורק לנקודה זו. ואומר ברורות! איני בטוח כי רמת ה'התחשבות' ההלכתית לקולא הינה תלוית מיגזר. אינני בטוח שנציגו של הרב טאו בפסיפס יאמץ בשעת דחק דעות מקילות לטובת מתן גט יותר מאשר נציגו של הרב יוסף. המסורת הספרדית בתחום זה (הרבנים עוזיאל, עובדיה, משאש, עמאר ואחרים) היא מופת ל'סחיטת קולות', וכמדומני שהרב אליהו הספרדי לא נטה למגמה זו (ואודה אם יעמידוני על טעותי).
לו אני חבר בועדת המינויים הייתי מאמץ כקריטריון-על בדיקת כתביהם ופסיקותיהם בסביבתם החברתית של המועמדים האם היו לקולא במצבי 'ספק'? האם המועמד פסק היתר לפונים אליו בענייני שבת, כשרות, טהרת המשפחה וכד' גם אם הוא אישית מחמיר על עצמו ובני משפחתו. אכן, בפריזמה זו יש סיכוי רב יותר שחניכי הישיבות הציוניות קרוצים מזן זה, אך זה איננו איפיון מיגזרי, וטעון בדיקה אישית לא מסובכת.
הקריטריון הנוספים הם משניים בלבד: הארת פנים ויחסי אנוש לבביים לכל עבר; חריצות ויכולת הכרעה וכתיבה. ורק בסוף רשימת הקריטריונים, לדידי, הם ידע הלכתי ויכולת חדשנות למדנית. ממילא הכל כבר נאמר, ורק צריך לשלוף את הפסיקות המקילות!