עם עלייתה של סוגיית גיוס החרדים לשיח הציבורי, אי אפשר להתעלם מהשאלה שמרחפת באוויר ומצביעה לעברו של המיינסטרים המגזרי: ישיבות ההסדר. המסלול המקוצר בהשוואה למסלול החילוני, שבימי השגרה לא מעורר יותר מידי מחלוקות, מתגלה היום, למעלה מתשעה חודשים לתוך המלחמה, כעניין מורכב בלי תשובה ברורה. בתוך כל הוויכוחים על צדקת ההסדר, ישבנו לדבר עם לוחמים שהחליטו אחרי שנה וארבעה חודשים, כשחבריהם למחלקה בדיוק מזדכים על הציוד וחוזרים לישיבה, שהם מוותרים על ההקלה ונשארים בצבא.
"לא היו רגעי חרטה על ההחלטה"
תהליך הוויתור של צבי גזבר (28) לא היה חד-משמעי. הוא התחיל בהארכה של ארבעה חודשים, ולאחריה חתם רשמית. "היה לי ממש טוב בצבא. נהניתי מאוד בהכשרה, אהבתי את העולם החדש שנפתח לי. הייתה לי מין תקופה קסומה בלב המדבר, המון שקט, המון נחת, והרגשתי שיש לי עוד מה לראות. הויתור בפועל, שבא שישה חודשים אחר כך, היה בנקודת השפל של השירות שלי. הפלוגה הזדעזעה אחרי שחבר שלי נהרג ועוד שלושה נפצעו בתאונה מבצעית. בנוסף לזה שבעה חיילים הלכו לכלא והמ"פ הודח. ועדיין, לא היו רגעי חרטה על ההחלטה".
"משיחה עם אחד הרבנים נפגעתי ברמה האישית"
יש לצבי גם ביקורת על מסלול ההסדר באופן כללי. "כבייניש אתה פוסע בשביל מאוד מסודר. אתה יכול להיכנס ולצאת בלי להרגיש לרגע בשליטה על הבחירות שלך ועל התחנות שאתה עובר בדרך. במובן הזה חתימת ההארכה הייתה צעד משמעותי של לבחור את הדרך שלי בחיים", הוא מספר. אני שואל אותו אם יש תגובה להחלטה ההיא שזכורה לו במיוחד. "מול הישיבה זה הסתיים באקורדים צורמים לצערי. מתחילת הצבא הייתי מגיע לישיבה לביקור פעם בחודש וחצי, שזה המון לחייל קרבי. חלק מהרבנים קיבלו את ההחלטה בצורה חיובית, אבל משיחה עם אחד הרבנים נפגעתי ברמה האישית. זו הייתה שיחה קשה, ואני חושב שזה הוביל לכך שהפסקתי לבקר בישיבה אחר כך. קפצתי עוד כמה פעמים אחריי, אבל זה לא היה אותו הדבר".
צבי גזבר בשירות הצבאי צילום: פרטי
"מהחבר'ה החילונים קצת צחקו עליי"
גם אוהד בן שושן (27), חתם ויתור תוך כדי השירות הצבאי. "אני חושב שמההתחלה חשבתי שאני אעשה את זה. כל העניין הזה של ההסדר היה לי קצת קשה ברמה הערכית, המצפונית נקרא לזה. היה לי מאוד מורכב בשנתיים שהייתי בישיבה, לא ממש הצלחתי להביא את עצמי, ככה שלא היה לי ברור שאחזור."
אוהד שירת בגבעתי, בגדוד רותם. אני שואל אותו מה היו התגובות של הסביבה למהלך. "החברים שלי מהישיבה, שהיו איתי גם בצבא הבינו אותי. הם ידעו שאת הקשיים שלי, וממש ראו אותי. מהחבר'ה החילונים קצת צחקו עליי. איזה שבועיים אחרי שחתמתי ויתור, היה תרח"ט חורף נוראי. כל הזמן שאלו אותי: 'נו, אתה כבר מתחרט?' תוך כדי שיורד עלינו גשם. זה לא שהייתי חייל כזה טוב, לא כזה בכושר. פשוט ברמה הערכית הרגשתי שזה מה שנכון. קצת אחרי שחתמתי ויתור, ממש ברמת השבועיים אחרי, אז גילו לאבא שלי סרטן. אז זה לא שהתחרטתי, אבל זה כן הוסיף אתגר שאם הייתי יודע מראש, לא בטוח שהייתי חותם, כי זה היה יכול להיות הרבה יותר נוח. למרות שתכל'ס, הייתי חותם".
אני שואל את אוהד איך הוא מרגיש עם ההחלטה שלו שהייתה לפני חמש שנים, היום. "אני חושב הרבה עכשיו סביב כל הסערה, גיוס החרדים. אני מרגיש שאנחנו בציונות-הדתית צריכים לעשות גם בדק בית. לשאול את עצמנו אם כל החבר'ה שלנו באמת לומדים כשהם חוזרים לישיבה. יש חבר'ה רציניים, אבל צריך לומר ביושר שיש גם הרבה חבר'ה שנאבדים ומטיילים ופה ושם. גם לנו יש מקום לחשוב על זה שוב".
"היום זה נראה לי חסר"
ועדיין, בסוף, משהו במילואים הארוכים שהביאה המלחמה גורמים לאוהד לראות את הדברים שוב קצת אחרת. "היום אני איתם במילואים, ואני רואה את היתרון שלהם. אני עדיין קצת מקנא בהם על התקופה שהם חזרו ללמוד, הם קיבלו שם תורה חדשה. אני השתחררתי לקורונה אז לא בדיוק הצלחתי לחזור וללמוד והיום זה נראה לי חסר".
אוהד בן שושן בשירותו הצבאי צילום: פרטי