- "1, 2, 3"
- "לא יכול להיות, אני ספרתי 4"
- "לא, אני בטוחה שיש שם 3 כיפות" .
כולנו מכירים את הסיטואציה הזו. היא מתרחשת אחת לכמה חודשים, בדרך כלל על רחבת מצעדים צבאית. המשפחה או החברים מתמקמים להם בספסלי הקהל מחכים לראות את בנם מסיים בגאון את קורס קצינים. והנה מגיע הרגע המיוחל - החיילים מסתדרים בשורה, מניפים את הכומתות ומסגירים את שייכותם המגזרית.
וכך, אנו טופחים לעצמנו על השכם - כמה אנחנו טובים, הנה הציבור שלנו הוציא מעצמו עוד קצין, עוד לוחם שיביא את העולם הדתי לצבא, שיחתור להנהגה, שישנה את העולם, שיהפוך מינימום רמטכ"ל...
נראה שהאתוס וההילה המונחת מסביב "לפיקוד הדתי" דרושה בחינה מחודשת. המניעים שהביאו אותנו לחזר אחר הצבא ושילובו בתרבות הציבורית שלנו נעוצים בשני פנים:
הפן הראשון הוא הסבר סוציולוגי - בשנותיה הראשונות של המדינה החברה הייתה עדיין בחיתוליה וחיפשה מקור לביטוי תחושותיה הלאומיות. זאת, בצירוף איום ביטחוני חמור, הביאו לפולחן הצבאי לפיו הסקטורים המובלים בצבא נמצאים בראש הסולם החברתי. תנועת המזרחי שלקחה חלק זעיר בלבד בהנהגת המדינה חתרה לשפר את מעמדה וטיפחה אתוס של "קרבי - דתי" השורד עד ימנו שלנו.
המניע השני, שהוא למעשה גם המרכזי, הוא ראיית המפקד הדתי כמי שמתחיל ליישם את משנת הראי"ה בדבר מדינת ה. לא עוד תורה הסגורה בד אמותיה כי אם תורה הפורצת את גבולות בית המדרש ומשנה עולם. ומה מתאים יותר מן הצבא לביצוע משימה זו?!
 |
|
כמה חובשי כיפות בתמונה? (צילום אילוסטרציה)
|
טעות בתפיסה הזו מתחילה בחוסר הבנת התפקיד אותו ממלא הצבא במדינה. הצבא הוא מערכת לשעת חירום שנועדה לתפקידי לחימה בלבד. אין לו דריסת רגל בכל הקשור לענייני רוח ותרבות, ובמיוחד בתרבות העכשווית בה הצבא נדחק לשוליים. את מקומו ירשו בצדק התקשורת, גופים כלכליים וכוחות שוק, מערכת המשפט, אקדמיה אינטרנט וכו, אלה שעוסקים ברוחה של ישראל, לא בכוח הזרוע שלה.
לו בכך היו הדברים מסתיימים החרשתי. אולם, פועלו של המפקד הדתי בתוך שורות הצבא רחוק מלממש את חזונו של הראי"ה בדבר מדינה המשלבת את תרבותה עם רצון ה. לא נמצאה כל נוסחה, הדרכה או סיעור מוחות משותף בניסיון לתפוס את מלא המשמעות של מערכת צבאית-תורנית. כיום, ההבדל היחיד בין מפקד דתי למקבילו החילוני מצוי בקיום מספר מצוות ותו לא. ההתנהלות הצבאית של המפקד הדי נותרת זהה לזו של עמיתו החילוני. חסר השינוי התודעתי העמוק שאמור לאפיין איש תורני.
פלוגה בה מפקד דתי מטפח את תרבות "הפז"ם" - איננו מפקד תורני. מפקד המתחיל אימון ורק לאחר מכן ניגש לבצע 15 דקות של תפילת שחרית, שוכח את מקומה המרכזי של התפילה במערך הקרבי כפי שעולה מן התנ"ך. השפלת טירונים וחינוכם למשמעת דרך הענשה בלבד איננה עולה בקנה אחד עם מדרשי חז"ל. מדוע שמ"פ דתי לא יארגן במהלך האימונים של יחידתו שיעורי מוטיבציה? מדוע שלא ינהיג נוהל תפילה לפני יציאה למארב? אולי ידרוש את הסרתם של תמונות הפורנוגרפיה הנמצאות בכל מקום בצבא, ואפילו יחדול את כמות הרכילות ולשון הרע בישיבות סגל?! כל אלו אינם נעשים.
אולם אם נפליג למעלה, למחוזות דמיון רחוקים יותר, נראה שאנו חוטאים לתורה שבשמה אנו באים. מעולם לא חיפשנו או בדקנו בצורה רצינית ומשכנעת מה בדיוק המטרה. אנו מצטטים מנטרות על "הגאולה" אבל מה זה אומר? כיצד זה נראה בפועל?
אנו קוראים על ארון ה במחנה הצבאי, על לווים כוהנים, חצוצרות וסנהדרין - כל אלו נמצאים מחוץ לתודעתנו. העקרונות העומדים מאחוריהם אינם נלמדים, ובוודאי שאינם תוספים מקום אצל בוגרי בה"ד 1 הדתיים. האם אנו יכולים לבוא בשם התורה מבלי לקרוא בה?
סיכום הרומן הארוך בין הציונות הדתית לצבא נראה עגום ביותר. עשרות שנים של פעילות ללא הישג משמעותי אחד. ברמה האישית, טוב וראוי שאלו מאיתנו המסוגלים ללכת לפיקוד יעשו זאת, זה ייתן להם ולמדינה המון. אך ברמה הציבורית יש לחתור לכיוונים אחרים. בתוך הצבא יש לנסות לקדם אופי חדש לפיקוד הדתי, אך בעיקר יש לחפש אפיקי השפעה חדשים מחוץ למעגל הצבאי.