הגורם המרכזי לפריחתה של האמונה על גבעת החומוסים הוא הפסקות החשמל. הן חסרות פשר וסיבה, ניצבות מעבר לתבונה האנושית, ומשקיפות משם על עליבותם של בני האדם שמשום מה מאמינים עדיין בטכנולוגיה. הפסקות החשמל מראות כי ישנו כוח עליון השולט בנו, מכוון את דרכנו ועושה בנו כרצונו. צריך רק להיזהר מעבודה זרה, שכן לא מזמן תפסנו את אחד מבתי הכנסת על הגבעה, שבארון הקודש שלו היה פסל של חברת חשמל, לא עלינו. סקלנו את הגבאי באבנים, באשמת הגשמה של החשמל יתברך.
את הבר-מצווה של בננו אנחנו מחליטים לחגוג על גבעת החומוסים, למרות האתגר הכרוך בכך. דודים שמאלניים נושנים מודיעים שבשום פנים ואופן לא יחצו את הקו הירוק, גם לא (ובמיוחד לא) בשביל משפחה. סבים וסבתות שאבדו זה מכבר בנבכי התודעה מתעוררים ומוסרים לנו באמצעות שליחיהם שלחלוטין לא מקובל עליהם העניין, והם יסיקו את המסקנות שלהם. חברים מהעבודה, חנוטי חליפות, מביעים את זעמם על כך ששוב יצטרכו לשבת על הדשא עם צלחת חד פעמית ביד אחת וכוס מיץ ביד השנייה, כשעשרות זאטוטים מתרוצצים סביבם. נו שוין, אנחנו מפטירים אחרי הכל, למרות שאנחנו בכלל לא אשכנזים.
למרות המריבות המשפחתיות המקדימות, הערב מקסים. גרלנדות ארוכות מפיצות אור נעים ויתושים גדולים ברחבי הדשא רחב הידיים. שולחנות ועליהם פשטידות וסלטי השכנים נפרשים סביב, והילד נרגש ומאושר. אנשי מרכז ידידותיים מחייכים אלינו בנחמדות יתר ומתפעלים, לא ידענו שכל כך יפה כאן. אנחנו רוצים להשיב שלדעתנו ענני הערפיח שמעל גוש דן המהמם עוד יותר יפים, אבל לא אומרים כלום כדי שנתנחל בלבבות. אחרי שכולם לועסים קצת וגם רוקדים קצת, הילד מוציא את הנאום המקופל שלו מהכיס ומשתעל. כולם משתתקים ומתיישבים על הדשא הרטוב, יודעים שהחרטה תגיע לאחר שיקומו וכתם בצבע ירוק כהה על אחוריהם. הילד מסדיר את פעימות ליבו, מתקרב למיקרופון, ובדיוק אז נופל החשמל. מיד פוצחים ארבעה-חמישה משופמים בשירת "סימן טוב ומזל טוב", תוך ריקודים עזים בחשכת הליל, ובכך מעכירים עוד יותר את האווירה. השמאלנים והבורגנים ממלמלים ביניהם שככה זה בהתנחלויות האלה, מה שלא לגמרי בלתי נכון.
"אולי כדאי להתקשר לשמיל", אומר לי עמרמי שועלי שיש לו קשרים בצמרת היישוב. אני מחייג לשמיל המזכיר. הוא לא עונה, כנראה עקב פגישה חשובה עם משרד השיכון. אני מתקשר ליחזקאל, אחראי התחזוקה ביישוב. יחזקאל נשמע שמח מתמיד מעברו השני של הקו: "מה, גם לכם נפל החשמל? גם אצלי! איזה צירוף מקרים!". הבורגנים מתחילים להתלחשש בצורה שמדאיגה אותי יותר ויותר. "מתי יחזור החשמל?" יחזקאל עונה שאין לו מושג ובחברת חשמל לא עונים לו, אבל אין מה לדאוג, תמיד בבוקר יש שוב חשמל. מתקשרים לחברת חשמל, ומדברים עם מלא מענים קוליים. לוחצים על הספרות שדורשים המענים, ואיזה פלא, תמיד חוזרים לנקודת ההתחלה, שנשמעת כמו שיר הייקו יפני: "For English press one".
נס גדול קורה לפתע. שמיל מסיים את הצעקות שלו עם משרד השיכון וחוזר אלי. "אין לנו חשמל כבר רבע שעה", אני מייבב, "אנשים מתחילים לברוח לי! בסוף יישארו פה רק חומוסניקים, משעממים ודומים לי!". שמיל אומר שזה לא בעיה, פשוט צריך להרים את השאלטר בארון שמאחורי החניה של פרומר, איפה שהמקלטים. האישה לוקחת את האוטו ונוסעת לחניה של פרומר. איפה הארון חשמל פה, היא צועקת לעוברים ושבים. אף אחד לא יודע. היא מתקשרת לשמיל. "זה איפה שהמקלטים, הארון חשמל, אומרים לך!", שואג לה שמיל שמשרד השיכון עושה לו מניפולציות כל החיים. בסוף היא מוצאת את המאחורי המקלטים, אבל יש שם דלת ברזל ענקית וחלודה שלא נפתחת. היא בועטת בה, משליכה עליה אבנים, מכה בה בקרש בנייה של הקבלן שאולוף, אחיו ובניו. משהו זז. היא נתלית על הידית העצומה, מורידה אותה, ודוחפת. צירי הדלת מייבבים, הדלת נפתחת, והמוני עכבישים מבוהלים מביטים בה בעיניים נרעשות. היא מאירה עם המסך של הפלאפון, ומגלה כי מדובר בבית קברות ענק לשאלטרים מכל התקופות וכל העידנים. היא רצה ביניהם בבהלה, מרימה אחד אחרי השני.
מחוץ לשאלטרייה, מתחילים להתעורר לתחייה בתים שלמים שהיו אפלים בעשור האחרון, תאורות ביטחון היקפיות שכל החשמלאים של משרד הביטחון לא גילו למה הן לא עובדות, פנסי רחוב עלומי שם וצורה. שלוש שכונות חדשות מצטרפות אל גבעת החומוסים, לאחר שנים בהן איש לא ידע על קיומן עקב העלטה. אנשים מתחילים לזהות אחד את השני ברחוב, מתרגשים, ומזמינים אפילו חברים לארוחת ערב לאור מנורות חשמליות.
בסוף אותו לילה מואר, מחליטים חברי המזכירות לחגוג את הנס ולהזמין את ראש המועצה שיישא דברים. עושים מסיבה, מקרינים סרט בשחור לבן על ימי העלייה לגבעת החומוסים, שני שחקנים מריצים בדיחות תפלות שרק ותיקי היישוב מבינים, ואז עולה ראש המועצה וחיוכו זורח למרחוק כפנס קסנון ענק. "תושבי גבעת החומוסים היקרה. אתם, מלח הארץ, אתם הם אלו שדווקא בימים קשים כל כך ממשיכים להיאחז בקרקע, בלי אור ובלי חימום, מופקרים לחסדי הטבע הנבזה. נשבע אני", מנגב ראש המועצה דמעה סוררת, "כי מעתה והלאה, אעביר את כל התקציבים של הקדנציה הקרובה שלי, לטובת פיתוח גבעת החומוסים. מעבר לזאת, הדבר החשוב ביותר שרציתי לאחל לכם, בערב כל כך", מהדהד קולו מהרמקולים הגדולים, ונקטע בפתאומיות. מישהו באחד הקרוואנים הרחוקים מחליט בטיפשותו להדליק רדיאטור. החשמל, שקרטע איכשהו עד עכשיו, נופל וממאן לטפס בחזרה.
ראש המועצה מנסה לצעוק אל הקהל את הדבר החשוב שרצה לומר, אבל אנשים כבר מתפזרים בעייפות לבתיהם, יודעים שגם הערב הם יצטרכו לדבר עם האישה לאור הנרות, במקום לראות כדורגל. הערבים השוכנים בכפר על הגבעה הסמוכה מתבוננים ביאהוד העגומים, ויודעים שעשו בחירה יפה כשנצמדו למסורת: תנורי עצים, מנורות על נפט, ובלי הרבה דיבורים.
עקבותיה של המאה העשרים ואחת נעדרים מגבעת החומוסים גם בתחום הפסקות המים. אתה מתקלח, שם שמפו, ובדיוק כשהוא זולג אל העיניים, נגמרים המים בברז. אז אתה מבקש מהאישה להביא לך את הקומקום שבמקרה חיממת בו בבוקר יותר מים לקפה ממה שהיית צריך. אתה שוטף עם המים כמה שאפשר, ואחר כך יוצא ומתקשר בעצבים ליחזקאל. "אהלן אחינו", עונה לך יחזקאל בשמחה. "יחזקאל", אתה נושף לטלפון, "אתה יודע שאין לנו מים בבית?". "אה, שכחתי להגיד לכם, אנחנו בדיוק באמצע לחבר ארבעה קרוואנים חדשים לצינורות. זה לוקח בדרך כלל פחות משבוע, מקסימום פחות משבועיים". "אז מאיפה יהיו מים לשתייה? ולמקלחות? ולשירותים? למה אתה אף פעם לא מודיע על הפסקות מים מראש?", אתה שואג עליו. "התקשרתי", צוהל יחזקאל, "אבל בדיוק נפלו הקווים של בזק".