"אמר רבי חזקיה אמר רבי תנחום, לעולם יהא אדם דר בקרוואן תחילה. שאם עלה לגבעת החומוסים ובנה לו בית- אינו מתנחל. עלה לגבעת החומוסים ושכר אשקובית - אינו מתנחל. עלה לגבעה וישב בקרוואן ולבסוף עבר הימנו - הרי זה מתנחל. זה הכלל: כל שבתחילה מוסר נפשו בקרוואן שריחו רע ופרעושיו מרובים ורצפתו רעועה וחלונותיו רועדים וטיפותיו נוטפות, ומקבל ייסוריו באהבה, הכתוב קוראו מתנחל, וסופו שבת קול יוצאת בכל יום מן השמיים ומכרזת אשריך, כלל ישראל אתה".
לאחר שהתקבלנו לגבעת החומוסים, לקח אותנו המזכיר שמיל לאחת מן התלוליות הגבוהות ביישוב, שצדודיתה נראתה באופן מפתיע כמו הר נבו. טיפס שמיל עד ראש התלולית, הסיר את האדמה שדבקה בברכיו, וזקף את ראשו כנביא קדמון, מביט אל המדבר רחב הידיים. רוח פרעה את שערות ראשו הנותרות ואת שפמו הכביר. עיניו דמעו מהקור, והוא שרטט קווים באצבעו השלוחה קדימה בואכה מדבר יהודה. ויראנו שמיל את כל הארץ הרחבה, ויאמר: "זאת הארץ אשר נשבעתי לפתח ולהכשיר את מגרשיה באמצעות שאולוף את שאולוף ובניו, עם או בלי תקציבים של משרד השיכון ובמחירים שווים לכל נפש. אך בעיניכם תראו אותה ושמה לא תעברו". התרגשנו נורא מול חזון האבנים היבשות שקם מול עינינו, ודמענו גם. או אז הפנה שמיל את אצבעו הבוערת כאש להבה אל האזור היותר-מאתגר של גבעת החומוסים ואמר: "וזה יהיה משכנכם עד כי יבוא שילה ושוב יהיה מותר לבנות מאחורי הקו הירוק. כרגע אי אפשר". החיזיון הנבואי שפקד את שמיל התפוגג לאיטו באוויר הקריר, והוא חזר להיות כאחד האדם. "בואו, תראו מה יושב במלאי", אמר שמיל וגרר אותנו אל שכונת הקרוואנים הבראשיתית, נלהב כשדכנית בראשית הקריירה שלה.
לקרוואן הראשון שפגשנו, בקצה המצוק, היה נוף מדהים. ואדי תלול השתפל ממנו והלאה, ונדמה היה שברוח עזה במיוחד יכול הקרוואן להישמט ממקומו ולהתדרדר אל הנחל שבקרקעית. "הא!", אמר שמיל ואישר את חששותינו, "הקרוואן הזה פעם עף לוואדי! זה היה מחזה מדהים, יא-חביבי...". וכאן התפייט שמיל על מאות תושבי הגבעה שנרתמו למלאכה וסחבו את הקרוואן בחזרה במעלה ההר. "זו ציונות, רבותי! היום כבר אין דברים כאלה. נו, מה אתם אומרים? יש כימיה?".
נטשנו את הנוף הכובש, והנה מוליך אותנו שמיל במעלה גבעת החומוסים בואכה קרוואן השוכן לבטח בלב מגרש מאוזן, הרחק מנופיו המסוכנים של המדבר הטורפני. התקרבנו אל הקרוואן, והנה, מעשה שטן, אין תריסים ולא חלונות. התקרבנו עוד וגילינו כי גם דלת אין, ואין ברזים בכיור ולא מקלחון, ואפילו הגג נראה כאילו נגסו ממנו חתיכות גדולות. שאלנו את שמיל בדאגה להיכן נעלמו החלקים החסרים. "אל תשאלו", לחש שמיל, וקמטוטים של עוגמת נפש הציפו את פניו. "לתושבי הקרוואנים תמיד חסר משהו בבית: תריסים, דלת, כיור. כשמתפנה אחד הקרוואנים מיושביו, רצים אליו עשרות תושבים, מפרקים אותו לחתיכות ומשפצים את שלהם". שמיל הביט בקרוואן הפצוע וקולו רעד לרגע. "את הקרוואן הזה הבאתי ב-2005, מתחת לאף שלהם, בדיוק כשהתחיל הייבוש... אל תשאלו איזה לוגיסטיקה עשינו". ידיו ליטפו בגעגועים את אחד הקירות שנשארו. עיניו בהו בחיטובי הגבס, והזיכרונות הציפו אותו עד שנשנק. הפרענו לשמיל בנחמדות מוגזמת: "אבל תגיד, יא-חביבי, אם נשכור אותו, הרי תשים לנו חלונות חדשים וגם דלתות, לא?". שמיל התנער מחלומותיו. "באתם לגבעת החומוסים או לגבעת שמואל? מה אתם מחפשים, וילה מהזורנאל? פה זה קרוואנים, זה זמני הכול. שנה-שנתיים אתם גרים בהם בלי חלונות ותריסים או גג, ואחר כך עוזבים ובונים את בית חלומותיכם. סליחה, בית החלומות של אמנה".
הפלגנו הלאה, צעדנו בייאוש בין שיחי סירה קוצנית, חרולים פנאטיים ועשבים שוטים של התנחלויות עד שהנס אירע, והגענו לקרוואן שנראה כאילו שלפו אותו הרגע מהשקית. קירותיו המסוידים לבן שרו לנו הבטחות חדשות, ושיחי בוגנוויליה בצבעי סגול-אדום-ורוד ערסלו בזרועותיהם את עמודי הבטון שעליהם הונח המבנה. אפילו הגג, נקודת התורפה של הקרוואנים, חובר לכבלי ברזל אמיצים שהבטיח שלא יעוף ממקומו ברוחות החזקות. נדמה היה שמצאנו את שחיפשנו. הבטנו זה בזו. אלא ששמיל הביט בנו מן הצד וחשף בחשאי חיוך שאין זדוני הימנו. "דבר, יא שמיל!", קראנו לעברו, "מה עכשיו?". בחיוכו של שמיל לא ניתן היה לטעות. "הסתכלתם אם יש לו רצפה?".
זחלנו מתחת לקרוואן וגילינו שאכן, אין לו רצפה. מפח נפש עז התנפל עלינו. אך כפסע היה בינינו ובין ויתור על כל האידיאלים שעליהם חונכנו. כמעט ונטשנו את הגותו המופלאה של א.ד. גורדון, כמעט ושכחנו את רוחו האיתנה של יואל משה סלומון, כמעט שחזרנו לעיר הגדולה, מוכנים ומזומנים לחיי בורגנות הוללים, בדירת שלושה חדרים במרכז העיר. אלא שאז התעוררה מחדש רוחו הנבואית של שמיל המזכיר, וקולו מילא את חלל האוויר, ועדיין הוא מהדהד באוזנינו עד היום: "אין שלם מקרוואן שבור".
מה נאמר ומה נדבר. שמיל אמת ותורתו אמת, ואין שלם מקרוואן שבור, שבזכותו אנו שמים מבטחנו בקדוש ברוך הוא שיציל אותנו מחומו של הקיץ וקרירותו של החורף, ובטח שיצילנו ממחבלים עצלים שאין להם כוח להסתבך עם דלתות פלדלת וקירות אבן עבים. בשלו אנו מתעוררים בבוקר מוקדם, לקול גדודי הציפורים המלחכים את הקירות והגג, ובשלו אין אנו מבזבזים את זמננו על שטיפת הרצפה שאין לנו. בזכות הקרוואן שבנו אל האיחוד הנכסף עם הטבע, אותו נטש ההומו ספיאנס מקדמת דנא לטובת המערות הזועפות והסגורות.
ולילה אחד קרא אליו הטבע גם את הגג, אשר פרש את כנפיו באחת מסערות החורף, ועף אל הוואדיות הפראיים, משוחרר מהכבלים שקשרו אותו לאדמה. התגעגענו אליו, בטח שהתגעגענו, אבל ידענו שזה מה שטוב לו, להיות שם בחוץ. וגם לנו. בלילות הארוכים והלא-נגמרים של המדבר שלנו, לקול רחשי הטבע, אנו מביטים מעלה, ביקום האינסופי העוטף את הקרוואן, ומרגישים בבית.