איני יודע מתי בדיוק הפסקנו לחשוב כחברה, אבל בשנים האחרונות ניתן כמעט בוודאות לדעת מראש מה תהיה עמדת המתווכח בוויכוח לפי תיוגו - כאיש שמאל, כבני"ש מישיבות הקו, כחברה בקולך, כחרדי או כחבר במסגרות נוספות שקיימות בארץ. הדוגמא הקלאסית היא העסקה שניסתה ממשלת ישראל לערוך עם החמאס תמורת שחרור גלעד שליט. רוב הימין הדתי במדינה ידע לצטט בעל פה את הפסקים של "אין פודים שבוי עד כדי דמיו", ובאותו אופן כל מגזר חברתי אחר במדינה ציטט כמעט מילה במילה את שהורו לו אדמו"ריו הרוחניים. מבחינה זו נדיר היה לשמוע קולות אחרים, וגם קולות אלו הוצגו תמיד כחשודים בעריקה לצד אחר בשיח הישראלי.
למשל: חרדי שיעיז לתקוף את החברה החרדית ויסכים עם חלק מהביקורת של הרוב החילוני, ייתפס אוטומטית כאחד שגם אם לא יצא בשאלה אז הוא שבאבניק. כך נרגיש גם אנחנו ביחס למתנחל שיבקר את הווי ההתנחלויות ביש"ע, או ביחס לבוגר ישיבה שיבקר את ישיבתו. לעיתים נקשיב לביקורת, ולעיתים אף נסכים שיש בה משהו, אבל בליבנו פנימה נתייג את המבקר כאחד ש"יצא בחוץ" כדבריו של הרב עובדיה יוסף.
אלא שבמציאות כזו, עם הפסקת החשיבה, נפסקת גם היצירה ודרישת האמת. לדרוש אמת וליצור באופן אמיתי וחדשני ניתן רק בתוך חברה שפתוחה לשאלות ולהשגות ושמאפשרת למאבקים אמיתיים להתחולל בתוכה, גם בין אנשים מרמה רוחנית וחברתית אחרת. נכון, גם בחברה סגורה יהיו פורצי דרך ואנשים שיגלו אמיתות גדולות, אלא שרובם ימצאו את עצמם מנודים ומורחקים מעולמם החברתי או ככאלו שאולצו לכפור בתגליותיהם כמו גלילאו גלילי בזמנו.
בהקשר שלנו כחברה דתית ניתן לומר, שרק אדם שיוכל להתווכח עם רבותיו ואף לכפור בהם ולבקרם בצורה חריפה יוכל בסופו של תהליך למצוץ את נקודות האור שבאישיותם. לא צריך לעודד שונויות וחריגויות, אבל לא יתכן שהציונות הדתית ששמה לה מטרה להשפיע על המדינה ולשנותה תתגלה כעוד מגזר קונפורמיסטי החושב בשבלונות.
ובחזרה לעסקת שליט: כיצד ייתכן שכמעט כל המגזר החרדל"י ידע לצטט את הפסיקה נגד העסקה אבל לא בא לאוהלם של בני משפחת שליט ללטף, לחבק, ואולי אף להרהר שנית בהתנגדות האבסולוטית לעסקה, גם אם בסופו של דבר ההתנגדות הייתה נשארת על כנה. באותה נשימה ניתן לשאול כיצד יתכן שחברה בקולך כמעט תמיד תראה ברבנות מוסד חשוך שמדכא נשים.
יש עוד הרבה שאלות מהסוג הזה, אלא שלא השאלות מציקות לי. זו התשובה שחסרה שבוערת לי בעצמות.