חמש שנים
חלפו חמש שנים תמימות מאז ההתנתקות, ועקירת ההתנחלות בחבל עזה, ועדין הפצע מדמם, והגירוש לא נח מזעפו.
"מדינת ישראל כשלה בטיפולה במפונים" - כך מצא השופט מצא שעמד בראש ועדה ממלכתית לנושא, ומימצאיה פורסמו לפני כחדשיים. 26 ישובים פונו וכ-2000 משפחות, כ-10,000 נפש, נעקרו מבית גידולם. "לאחר 5 שנים רוב המפונים עדיין מתגוררים באתרי קרוואנים זמניים; בניית מרבית בתי הקבע טרם החלה; הרוב המכריע של מבני הציבור טרם נבנו; שיעור המובטלים מקרב המפונים כפול משיעורם הכללי; רבים עדיין מתדיינים בערכאות שונות בקשר לגובה הפיצוי; מלאכת שיקומם של המפונים רחוקה מסיומה". והועדה מאשימה: "המדינה כשלה בהטמעת התפיסה ששיקום המפונים הוא משימה לאומית דחופה, והזניחה את הטיפול בשיקום הקהילתי".
כמעט שש(!) שנים אני מצפה לועדה ממלכתית דומה שתבדוק את ההיבטים המדיניים והביטחוניים, וכמובן את תהליך הנחתת ההחלטות, כולל מניעי רקע נסתרים. או-אז, ואני מאמין שרק אז, תשוב רוחו של אריאל שרון לרגיעתה והגירוש ינוח מזעפו. כל עוד היבטים אלו שרויים בערפל אני מאמין ששר ההיסטוריה, מלך מלכי המלכים, רומז לנו באמצעות גורלו האישי של האדם הבודד אשר ההתנתקות כולה רשומה על שמו; יחיד ואין בלתו! גם אם ראש הממשלה הבולדוזורי דאז יכול היה לאלץ את שריו, עדין כוחו נופל משר ההיסטוריה. נוכחותו הזועמת של שר ההיסטוריה בפורענות עזה יותר ממרומזת ב"גילגול חובה ליום חייב"; לחמש הפורענויות שמנו חכמים במשנה (תענית פ"ד מ"ו) אשר "אירעו את אבותינו בתשעה באב" - ניתווספו פורעניות רבות בשנות גלותנו, ומאורעות שואה בכללן. והנה, בצד גירוש ספרד בט באב הרנ"ב נרשם גירוש עזה בהתשס"ה...
נסיגת שרשרת
שלא תבינו אותי לא-נכון; האסון הרה-הגורל בפורענות גירוש-עזה איננו דו"ח ועדת מצא, ואי "הטמעת התפיסה ששיקום המפונים היא משימה לאומית". האסון הוא בהסגת הציונות לאחור ובקריסת מצבנו המדיני והבטחוני. הנסיגה מסיני ומחבל ימית בשנת 82 (תשמ"ב), ככל שהיתה - ועדין - שנויה במחלוקת, הצמיחה לפחות שלום קריר עם מצרים, שאין לזלזל בו למרות המחיר הכבד. פינוי עזה לא הוליד שיפור יחסים כהוא-זה עם האויב הפתאחי או החמאסי. ההכרזה שעם נסיגתנו מחבל עזה נוכל להשיב ב"פגז מול כל קאסם, והעולם יבין" - התגלתה כבלוף. ועדת חקירה עתידית תקבע על יסוד מה הופרחה תרמית זו. אך המפולת העיקרית חלה בזירה המדינית, שהיתה הגורם העיקרי לעקירה. מאז, אדרבה, לחצים בינלאומיים נובחים ללא הרף הב-הב (תן-תן), ש"הרי הודיתם במעמדכם ככובשים".
המילים האחרונות שבפיסקא הקודמת, הודאה בכיבוש, הם בעיני החמורות מכל, והרות-גורל כלפי העתיד. במילים אלו טמון קו השבר של החברה הישראלית החוצה בין הימין הציוני, המתנחלים ותומכיהם הפסיביים, לבין השמאל הרדיקאלי הקרוב לבוגדנות לאומית, מנקודת מבטי.
לאן לוקחים?
במענה לשאלתכם: "לאן לוקחים את כל זה?" אשיב;
אני מצפה כי ממשלת ישראל תנופף יום-יום במחיקת הישובים הפורחים קבל-עולם, כן! וגם קבל-עם ישראל היושב בציון, ותצביע באמצעות הסברה אגרסיבית על כל שקרי-עזה, על הדיונות המכסות ישובים וחממות, ועל מטר הקסאמים הממשיך לזרוע חורבן והרס. כן! וגם על זכותנו להשיב יום-יום בפגז מול כל קאסם. אני מצפה כי ארגונים יהודיים ואחרים יצטרפו למצג בינלאומי ששמו פינוי עזה ולקחו, ורעיונאים יציפו את גלי האינטרנט בכל כזבי עזה.
גם אם העולם ימשיל להיות נגדנו, אולי השמאל הישראלי ישנה מעט את מבטו על ההתנתקות החד-צדדית ואסונותיה. וגם אם לא, אולי, מנצנצת התקוה, אולי נועיל משהו כנגד מחשבות-און ותקוות שוא שמאלניות ביהודה ושומרון...
* * *
לא מיותר יהיה לשנן כאן שוב את דברי הרמב"ן שהצביע על הפסוק בפרשתנו "וירשתם אותה וישבתם בה" כיתד החזקה למצות עליה לארץ, מגורים בה, כינון מדינה יהודית וחזון ההתנחלות במלוא אורכה ורוחבה. וכה דבריו (השלמות לספר המצוות ד):
"שנצטוינו לרשת הארץ... ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה. והוא אמרו והורשתם את הארץ וישבתם בה... ונכפל הענין במצוה זו במקומות אחרים... (ופירט) מצוה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים. שלא יניחו ממנה מקום".
וראו שם באריכות פרטים רבים במצוה זו.
הרב ישראל רוזן הוא ראש מכון "צומת", המאמר המלא יתפרסם בגיליון "שבת בשבתו".