תירגעו: אין שום דבר מתריס בלבישת מכנסיים

בכל קיץ, שבוע לפני היציאה למחנה של בני עקיבא התקיים הטקס: עלייה לרגל לבאזר ציון לרכישת שרוואל מהודר. צבע אחיד או ריבוי גוונים. 25 שח או 2 ב 40. עמידות: עד למפגש ראשון עם קוץ ודרדר.

ג'ינס? מחוץ לתחום

זהו. אלה היו המכנסיים שלבשנו בתיכון. פעם בשנה בטיולים ומחנות. ג'ינס היה מחוץ לתחום ומכנסיים אחרים אפילו לא ידענו שקיימים. זה היה לפני שנות דור, וכמו הרבה דברים במגזר הדתי ובעצם בכל קבוצה אידאולוגית, היו לנו אייקונים שסימנו מי בתוך מעגל ומי משחק על הקווים. מכנסיים על בנות אולפנא היו סימן להתרופפות דתית. עדות חיה על שתיים להקלת ראש באורח החיים הדתי. זכורני מקרה עגום בו נתפסה אושרלה האהובה שתח' שוטפת את הרכב המשפחתי באותו השרוואל בחנייה של הבית על ידי מורה שעבר שם ונקראה לשימוע באולפנא. מחינו.

ההלכה אמרו לנו, גורסת שאישה לא תלבש כלי גבר וזהו. אלה ימים בהם לא נהגו בנות להקשות הלכה על מוריהם, אבל הקשנו בכל זאת. "אבל המכנסיים היום נתפרים לנשים במיוחד. גברים לא ילבשו אותם". ככה וזהו. הייתה התשובה. והאמת שהפנמנו. הבטנו בעין חשדנית על מי שהעזה. זה לא ההסבר ההלכתי שהניח את דעתנו אלא ההבנה שיש לכל קבוצה מדים. ובנות דתיות לובשות חצאיות ומאותתות בכך שהן חלק מהמסדר הנכון.

המכנסיים מימשו טוב יותר את ערך הצניעות

המפנה הראשון חל עם הגיוס. בבקום ביקשתי 3 חצאיות ומכנסיים. מצאתי את עצמי חורשת את הזוג האחד, בגיבוי כמה מכנסי ב' שאבי איש הקבע הביא לי מהצבא ושולפת את החצאית לטקס יום הזיכרון. בתוכי לא סער שום קונפליקט. הייתי מדריכת טיולים והמכנסיים היו כלי עבודה יעיל. הם מגנים עליי מקוצים. הם צנועים. מכסים ולא מושכים תשומת לב. הטיעון הישן משיעורי האישות על צניעות לא עמד פה. להיפך. המכנסיים מימשו טוב יותר את הערך הזה. את בר אילן צלחתי בחצאיות. אני וכל חברותיי. כמין הוכחה למצקצקים שלא התקלקלנו בצבא, פשטנו את המדים וחזרנו לחצאיות הג'ינס. והייתה גם מטרה נוספת; לא להפחיד בחורים דתיים טובים ממשפטים או כלכלה. אבל ההזדהות הפנימית עם חרם המכנסיים נחלשה. כבר לא הבנו באמת למה לא.

הטיעון כבר לא עומד

קפיצה בזמן לימינו אנו, וכל מה שאני רואה סביבי הן נשים במכנסיים בכל סגנון וצבי ואפילו שומו שמיים ברמודות. אלה האחרונות מופיעות לצד כיסוי ראש כדי לאזן של המשוואה כמו בנוסחה כימית מורכבת: הבד החסר מכפות הרגליים ועד הברך התווסף מעל התלתלים. אני מודעת לעובדה שאני גרה בירושלים. עיר שמנבאת תנועות ומגמות דתיות ולרוב מתחילה אותן. אבל האמת היא שאין פה שום פריצת גדר. הנורמה החברתית כוללת מכנסיים לנשים. הן מזמן לא פריט גברי והטיעון של כלי גבר לא עומד. אפילו לדעת הרמב"ם.

בכל הנוגע לטיעון הצניעות: היום אנחנו אלה שמביטות בתדהמה על החצאיות הקצרצרות על בנותינו ואחייניותינו שנחשבות לגיטימיות במוסדות חינוך ובתנועות הנוער - אין לי ספק שהמכנסיים שלנו מנצחים אותן בויכוח על הנראות. ומצד שני, רובנו לא הלכנו למדרשות ולא הקדשנו שנה שלמה ללימוד תורה לפני השירות והן כן הולכות. כמעט כולן. ללמדך שמתרחשים כל הזמן הרחבות וכיווצים באופן שבו המגזר מתייחס לסדרי העדיפויות שלו ולמה שנחשב נכון.

אין שום דבר מתריס בלבישת מכנסיים

המכנסיים שפעם היו דגל אדום מאבדים את המעמד המיתולוגי הזה לטובת סמנים אחרים שיסחטו זעזוע הורים ומורים. מבלי להטיף ללבישת מכנסיים נאמר שאין שום דבר מתריס בלבישתם אלא הבנה
שזה עוד אחד מהקרבות המאספים על סימון גבולות השתייכות. ובקרב הזה, המכנסיים ניצחו. ואם לא, זה גם בסדר. יש קרבות חשובים ומהותיים מאלה. כאלה שבאמת יש להם תוקף רוחני וערכי משפיע. אני מקווה שנדע להוביל אותם חמושות במכנסיים או בחצאית. לא משנה. את ואני נשנה את העולם.

הכותבת היא דוברת נאמני תורה ועבודה - קולך