סופו של סיפור קורח בפרשת קורח נראה כל כך חתום ומוחלט, שאת חלקנו אולי תפסה בהפתעה התוספת הקטנה שצצה בפרשת פנחס שקראנו בשבת האחרונה, פסוק כמעט לא מורגש – "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". עוד נפגוש את בני קורח כלוויים משוררים. אבל עוד לפני כן, יוולד מהם שמואל (כפי שרואים בדבהי"א פרק ו) שיביא לעלי הכוהן הגדול נבואת פורענות שהיא חלק מנבואת החורבן של משכן שילה, מהחורבנות שאנו אבלים עליהם בימים אלה, ימי בין המצרים.
עלי הוא המנהיג, המבוגר האחראי. בניו מנהלים בפועל את המשכן בבזיון לקרבנות ושחיתות, ומוטחת בהם האשמה קשה נוספת – "אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...." (שמו"א ב כב) – ניצול מעמדם לפגיעה מינית בנשים שבאות למשכן. בדברי הברייתא ביומא (ט ע"א) נקשר חורבן המשכן גם לחטא זה.
אמנם בהמשך הסוגיה ניתנת פרשנות ממתנת לחטא, "ששהו את קיניהן", כלומר פגעו בחוסר רגישות בזוגיות שלהן על ידי עיכוב קרבנן, אף זו עוולה קשה, של גרימת סבל וחוסר ראיית פני האדם. אולם האשמה בחורבן המשכן בפסוקים במידה רבה בעלי עצמו, שנמנע מלפעול באופן נחוש יותר מול בניו, אולי להדיחם. וכך אומר לו שמואל בשם ה': "בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם..." (שמו"א ג יג).
האם הפסיביות שלו נבעה רק מכך שאלה היו בניו?
האם הפסיביות שלו נבעה רק מכך שאלה היו בניו? או שמא מחשש (מובן לכאורה) לפגיעה בעבודת המשכן, שהם היו כוהניו? עלי לא היה אדם רע, הוא רצה טוב. אבל חוסר המעש שלו, אולי בנסיון להגן על המשכן, לא רק שלא הצליח, אלא הביא לחורבנו.
הסיפור של עלי וחורבן המשכן מעביר מסר נוקב לגבי הנהגה דתית שנמנעת, בגלל חששות שונים, להתבונן או להקשיב בכנות וברגישות לטענותיהם וכאבם של אנשים ונשים, כמו אלה שפגעו בהם מינית, או שהתייחסו אליהם ולזוגיות שלהם בחוסר רגישות, כמו הנשים ש'שהו את קיניהם', ולא ראו את כאבן.
האם כבר יש להם מרחב בטוח להביא את קולם?
הסיפור הזה מניע אותי לשאול את עצמי אם אזני ואזניהם של רבנים ומחנכים אחרים, וגם יתר החברה, מספיק קשובה לזעקתם של אנשים כאלה – שכמו חנה קולם אילם, ולעיתים אפילו שפתיהם אינן מעיזות לנוע, ובכל זאת זעקתם האילמת הולכת מסוף העולם עד סופו. האם כבר יש להם מרחב בטוח להביא את קולם? וכמובן שלא כל טענה בעניין זה הופכת אוטומטית לנכונה או לחריצת דין וכל דבר דורש בדיקה רצינית, אבל אי אפשר לעמוד לפני ה' כשהקולות עצמם לא מקבלים מספיק מקום.
בוודאי שאי אפשר לקבל מצב שהקולות "מושהים" או מושתקים. תחושה דומה עלתה בי כשקראתי לאחרונה את ספרו הנוקב והעדין והמטלטל של צבי בן-מאיר "מי שסוכתו נופלת". מרגע שעלו הדברים על הנייר נמשכת ממנו זעקה, שנושאת את קולם של אנשים ונשים שחוו וחווים סבל וכאב רבים בתוך חיי זוגיות בסיפורים שדומים למסופר שם.
הקול הזה צריך להישמע בראש ובראשונה על ידי רבנים ומחנכים, שנדרשים לראות את האדם שמולם באמת ובכנות, עוד לפני השאלה מה הפתרון, להיות עם קשב אמיתי למצוקה שלהם, וודאי שלא להוליך אותם בדרכים שיעצימו את כאבם.
יש לא מעטים בהנהגה הרבנית היום שקשובים ופועלים
אמנם, דברים מתחילים לנוע. ב"ה יש לא מעטים בהנהגה הרבנית היום שקשובים ופועלים. חשוב לומר גם את זה. אבל עדיין אפשר לשמוע על מחוזות שחוששים בהם, מסיבות שונות, לשמוע את הקולות או להתבונן במציאות, או לפעול מולה. פעמים שהחשש נובע, כנראה, כמו אצל עלי הכוהן, לא מרצון רע אלא מחששות שונים לפגיעה במערכת, או במוסדות של הנהגה או חינוך שפועלים גם פעולות חיוביות.
אבל זו הזעקה שעולה מהסיפור בספר שמואל, שהחששות האלה אינם יכולים להצדיק את הסטת המבט או אטימת האוזן והלב. כי ה' שומע את הזעקות, גם האילמות. והחשש להתבונן נכוחה פוגע באנשים, ופוגע בנו כחברה, שרוצה לעמוד לפני ה', ולהיוושע.
הרב תני פיינטוך, רב קהילת 'אילנא דחיי' בירושלים