בשעה טוב הסתיים היורו, ספרד זכתה באליפות אירופה אחרי שניצחה את אנגליה בגמר. לפחות זה מה שאמרו לי. כי בזמן שמיליונים ברחבי העולם היו מרותקים למסכים, צופים בכל בעיטה ונשימה, אני הייתי שקוע עמוק באמצע הסדרה החדשה "כנופיית גליסיה".
כילד, הכיתה שלנו בבית הספר היסודי התחלקה לשתיים. היו הילדים שהיו משוגעים על כדורגל, ורצו לתפוס את המגרש בכל הזדמנות, ולא הסתפקו בלהביא כדור מהבית. הם אפילו הצטיידו במגיני ברכיים מיוחדים שישמרו עליהם כשהם מבצעים את החליקה המפורסמת כדי להשחיל את הכדור. והיו אלו, ואני בתוכם, שעד היום לא ברור לי מה עשו בהפסקות, נראה לי שפשוט לא פתחנו חיבה או התמכרות למשהו מסויים, זה יכול להיות משחק תופסת, חיי שרה, או סתם דוכן קרוב לקיר משאריות של משמשים. מה שברור היתה החלוקה הדיכוטומית בין הקבוצות, והסלידה האישית שלי מהשער והכדור.
-
עוד באותו נושאבקרוב: מס על נטפליקס ועל אתרי קניות ברשת
15/07/24 11:13
בבית שלי, למזלי, אף אחד לא היה חובב כדורגל מושבע. לא היו אצלנו ויכוחים על איזה ערוץ לצפות בזמן היורו או המונדיאל, במקרה הטוב בשלב הגמר הטלוויזיה היתה פתוחה ברקע, ואם היינו שומעים צעקות מהרחוב היינו מציצים לראות מה קרה. לרוב היינו מעדיפים צפיה באיזה אופרת סבון ששודרה בערוץ המקביל.
אבל למרות שבבית הייתי מוגן, העולם בחוץ היה סיפור אחר לגמרי. בכל פעם שהגיע טורניר גדול כמו היורו, הרגשתי את הזרות. פתאום, כל השיחות סבבו סביב משחקים, שחקנים והימורים מוזרים - שלא הבנתי ולא עניינו אותי. כשחברים היו מתכנסים לצפות במשחקים, זה כבר היה טו מאץ בשבילי, ואני הייתי מוצא תירוצים להישאר בבית.
ואז הגיע האינטרנט ואיתו נטפליקס, וכמו קסם, העולם השתנה. פתאום, היה לי מפלט אמיתי. בזמן שכולם דיברו על היורו, יכולתי סוף סוף לצפות במה שבאמת עניין אותי. אז בזמן שכולם היו עסוקים בלצפות בספרד מנצחת את אנגליה בגמר, אני הייתי שקוע בעולם אחר לגמרי. במקום לשמוע על החמצות ושערים, הייתי עסוק בלגלות מה עלה בגורלם של חברי קרטל סמים בסדרת הטראש התורנית שלי.
נטפליקס לא רק הצילה אותי מהשעמום הנוראי של היורו, היא גם נתנה לי הזדמנות להרגיש נורמלי. פתאום, היה בסדר לא לאהוב כדורגל. עם השנים, ראיתי איך יותר ויותר אנשים מצטרפים למהפכה השקטה הזו. אפילו חברים שפעם היו מכורים לכדור, מדברים עכשיו על הסדרה החדשה שהם גילו בנטפליקס. משפחות שפעם היו מתכנסות סביב הטלוויזיה לצפות במשחקים, עכשיו עושות מרתון של "האוזרק" או "הכתר".
אז בזמן שכולם מדברים היום על הניצחון של ספרד, אני יכול סוף סוף לחייך ולומר בגאווה: "לא ראיתי את המשחק. הייתי עסוק בלגלות מה קורה ב'בית הנייר'". כי בעולם של נטפליקס, יש מקום לכולם - גם לאלה מאיתנו שמעולם לא הבינו את הקסם של 22 אנשים רודפים אחרי כדור.