כבר מספר ימים חלפו מאז עלה בסערה השמימה, מורי ורבי, הגאון החסיד, ראש הישיבה הרב ליכטנשטיין זצ"ל. אני מבקש לשתף אתכם במספר נקודות אודותיו. מטבע הדברים המוני זיכרונות קטנים וגדולים צפים ועולים ואין כל אפשרות להזכירם כולם. בנוסף, מו"ר היה כה רב גוני, יסודי ומקיף, כך שאין כל דרך לנסות להקיף ולמצות את אישיותו ופועלו. כמו כן, באופן אישי, אני מצוי עוד בשלב האבל ותחושת אובדן העוגן, מצב של בלבול וחוסר סדר במחשבות. מו"ר היה אומן הסדר, ואני מתנצל על הבלבול.
החוב האישי שלי לרב ליכטנשטיין הוא עצום, אינסופי, לא ניתן לגדור כלל את היקף ועוצמת ההשפעה שלו עלי. נכנסתי לישיבה בחור צעיר בן 17 ויצאתי משם כעבור 9 שנים. חלקו בעיצוב האישיות שלי הוא אדיר, וכמובן שאם יש בי מעט תורה, זה בעיקר ממנו.
כמו רבים אחרים, מה ששמעתי על הרב לפני בואי לישיבה הוא שיש לו שיטת לימוד סדורה בגמרא. לא זו אף זו, הרב מקנה לתלמידיו את הכלים לנתח סוגיא לעומק בעצמם, אין כמוהו במתודיקה, בללמד איך ללמוד. זה מה שמשך רבים מן הבחורים, מהארץ ומחו"ל לישיבה - לקנות את "דרך הלימוד" של "רב אהרון". ואכן, אני מעיד, וכמוני אלפים, שלא היה כמו"ר בתחום. תוך זמן קצר יחסית, הרב הנחיל לתלמידיו את כלי הניתוח, את היכולת לחקור חקירה בריסקאית ולחלק חילוקים למדניים אפילו עם מעט רקע מוקדם באופן יחסי. כשבאתי לישיבה ידעתי להכין באופן בסיסי דף גמרא עם רש"י, תוספות וראשונים. ברם, הרב ליכטנשטיין, כפי שאני אומר לכם לא פעם, הוא זה שלימד אותי קרא וכתוב. כפשוטו.
זה, כאמור, מה שמשך אותי לישיבה. אולם בסופו של דבר, לאחר כל השנים, ברור לי שנחשפנו למשהו משמעותי וגדול הרבה יותר, והוא מהווה המוקד והעיקר של הדברים. מהו הדבר המיוחד שמצאנו ברב ליכטנשטיין? מה מייחד אותו בעיני? מה גרם להשפעתו העצומה עלי ועל רבבות אחרים, ומדוע אנחנו חשים כזו זכות ומודים להשי"ת על שזיכה אותנו לשהות במחיצתו, להיות תלמידיו?
לא זכיתי להכיר ולראות בחיי אף אחד פרט למו"ר, שחי 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, בתודעה נפשית קיומית מוחלטת של עמידה בפני ה'. הרב ראה עצמו כל הזמן כעומד מול קונו. הוא לא אמר לנו את זה אף פעם, אבל זה מה שראינו. כל הזמן. אני רוצה לחדד את זה מעט יותר, כי קשה לחוות את הדבר הזה במלא עוצמתו. לצורך הדוגמא וההמחשה, אני למשל, עבדכם הנאמן, מעיד על עצמי שבעוונותיי, לא פעם אני לוקח הפסקה. גם בהפסקה הזו אני כמובן משתדל שלא לחטוא. אבל אני לוקח הפסקה מעמידה לפני ה'. אני לא מצליח לחיות בתודעה תמידית של עמידה לפני ה', בחוויה כזו. אבל כך הרב חי. האם אנחנו יכולים לתאר את המתח התמידי הזה, של הרגשה מוחשית ממש ותמידית של עמידה מול ריבונו של עולם? ומתוך כך, את תודעת החובה והמחויבות, האחריות והשליחות הנגזרות באופן טבעי, פשוט וישיר מכך? אבל זה מה שעינינו ראו, כל הזמן! הרב אף פעם לא התעייף, אף פעם לא לקח הפסקה, שום דבר לא היה "סתם".
מכאן התמדתו העצומה. הרב למד כל הזמן, גם אם היו לו רק שתי דקות פנויות. מכאן תפילתו הבוקעת שערי רקיע, כבן המתחטא בפני אביו. וכל דבר נעשה ברצינות ובעומק המקסימליים, תוך שאיפה ודחיפה מתמדת לעשות זאת יותר טוב, שאיפה למקסימום, לעבוד את ה' הכי טוב שאפשר. אני נזכר כמובן ברב מזמן, עושה קידוש, עולה לתורה, מברך, אומר קדיש, ומתמלא געגועים. הכל נאמר במתינות, בכוונה וביסודיות. אין פספוסים ואין חפיף. ולכן כמובן לימוד התורה צריך שיהיה יסודי ביותר, בעומק ובהיקף המקסימלי, תוך אימוץ ומימוש מלא כוחותיך בלימוד. "ולעובדו- זו תפילה" "ולעובדו - זה תלמוד".[1]
הדבר אם כן, שמשך אותי ורבים אחרים לבחור ללמוד בגוש, דרך הלימוד של הרב, הוא רק סימפטום של נקודה מרכזית ויסודית הרבה יותר, אך הוא חלק בלתי נפרד ממנה. על שאול נאמר שהוא חיפש אתונות ומצא מלוכה. אנו בקוצר הבנתנו כנערים, נתפסנו למה שבלט למראית העין ולמה שאנשים היו מסוגלים לדבר עליו ולכן חיפשנו "רק" תלמיד חכם אך מצאנו הרבה מעבר לזה, איש שכל חייו קודש, איש אלוקים, ששקדנותו ולמדנותו העצומה הינה חלק אינטגרלי מכך. ושיהיה ברור, מו"ר היה שר התורה במלא מובן המילה, מגדולי הדור כפשוטו אשר כל רז לא אניס ליה. אסוציאטיבית, תמיד עלו ועולים בי דברי הרמב"ם על הר"י מגאש - "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט יאמר בו: 'וכמוהו לא היה לפניו מלך' במנהגו ודרכו"[2] . אך כל זה כאמור היה חלק מדבר מבעית הרבה יותר. כשקוראים תיאורים ברב קוק ובספרים אחרים על מישהו שחי כל הזמן בקדושה, גם כשעוסק בענייני חולין, הדבר נראה כבלתי אפשרי, כאמירות תיאורטיות בלבד, אבל אז תמיד שבה ועולה דמות דיוקנו של מו"ר מול עיני.
כבר כתבנו שמכאן עוצמת תפילתו ותלמודו. מכאן גם ענוותנותו הבלתי נתפסת. הרב ממש לא שם לב שהוא כזה, זו היתה ענווה פשוטה ואמיתית. וכל כך למה? מי שהוא עבד ה', שכל הזמן רואה את עצמו עומד מול האינסוף המוחלט, כיצד יוכל להחזיק מעצמו, כיצד יוכל להתנשא על אחרים? וכך הוא אכן ראה את עצמו: "אומר לך את האמת: אני יהודי פשוט".[3] לדבר הזה היו השלכות בולטות על התנהלותו עם הזולת, ורבו מספור הסיפורים על כך. אולם היו לכך גם השלכות מובהקות על עמידתו מול ה', בתפילה ובתלמוד. איך אפשר לשכוח את הרב בוקע שערי רקיע באמירת תהילים כשחלו הוריו? הרב עמד כל הזמן מול האלוקים וכל הזמן חי בתודעת חובה, אך הקשר לא היה חד סתרי. הרב לא האמין במונולוג, הוא היה רחוק מזרח ממערב מן התפיסה שתפילה היא קיום חובה גרידא השקולה לקריאת ספר טלפונים. הוא חי בתודעת תלות מוחלטת: "יהודי פשוט אומר תהילים, לומד תהילים. אימתי יהודי פשוט אומר תהילים? במיוחד בעתות של מצוקה, מצוקה לאומית, מצוקה משפחתית".[4] באופן קיומי, הרב הרגיש שמי שנותן לו כוח, גם במישור האמוני, הוא הא-ל עצמו, והמפגש יכול להתרחש אפילו באוטובוס עמוס.[5]
לענוותנותו היתה גם השלכה מובהקת על דרך הלימוד שלו. לצד היותו בריסקאי מובהק, הרב הגיש את השיעור בצורה שונה מקודמיו. הרב היה עובר על הדינים המופיעים בגמרא, ועושה לכל אחד מהם ניתוח אנליטי, מושגי, משפטי מקיף. כתוצאה מכך הוא היה מעלה את כל האפשרויות להבנת הדין ואז בודק כיצד ההבנות השונות משתלבות בשקלא וטריא של הגמרא, בדברי הראשונים ועוד. הדרך מרשימה, בעומקה והיקפה, אך יש לה מחיר. כאשר ראש ישיבה קלאסי מציג 20 קושיות ואז מתרץ אותם על ידי סברא מחודשת שמיישבת הכל, כולם נפעמים מן הברק, החדשנות והגאוניות. בדרכו של מו"ר, אותה סברא מחודשת של ראש הישיבה תופיע בדרך כלל כבר בשלב פריסת האפשרויות, כאפשרות אחת מיני רבות. במהלך הצעת הסוגיא מו"ר כמובן יעמוד על כך שאפשרות זו מיישבת קשיים אלו ואחרים. אך אי אפשר להתעלם מכך שהצעת הדברים באופן הזה עשויה לגרום לאובדן תחושת הברק והגאוניות. אך אצל מו"ר, איש הענווה והאמת, זה בכלל לא היה שיקול. זהו לימוד התורה המקיף והמעמיק ביותר, ומה זה בכלל משנה אם כתוצאה מהאופן שבו הוא מגיש את הדברים הוא ייתפס (בטעות) כפחות חדשן וגאון?
לעמידה התמידית מול ה' היתה השלכה ישירה על החוסן, היציבות והתמידיות. מאורעות חיצוניים ופנימיים לא ישפיעו כמעט על איכות השיעור ועל מוסר העבודה. אני נזכר ברטט ברב מעביר לנו שיעור יומי בגמרא ובאמצע הוא מתבשר שאביו במצב קשה ביותר (ואכן באותו יום או למחרת אביו נפטר). ואז הוא חוזר לשיעור, מקפיד לסיים את הרעיון כיאות, ורק אז מתנצל על שהוא נאלץ לסיים את השיעור וסר למיטת חוליו של אביו. הרב היה חדור בביקורת עצמית ותמיד שאף ליותר, לשלמות. זה גם היה הרף שהציב לנו. זכורני בשיחה אישית מן השנים האחרונות שלי בישיבה, בה התייעצתי איתו על המשך דרכי, אמר לי משהו בסגנון: "אם אתה הולך לאקדמיה, מינימום דוקטורט!". אין מקום לעצלות ולבינוניות. ויחד עם זה, עם כל ביקורתו העצמית וחתירתו לשלמות, לרב תמיד היתה אנרגיה, אש, מעולם לא היה רפיון ידיים. יציבות וחוסן, שהיווה ומהווה עוגן יציב לנו, להישען עליו.
כשתלמיד עומד מול תופעה כזו, של אדם שעומד מול ה' תמיד, הדבר יוצר בו באופן אוטומטי מורא. "אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה"[6] במלא מובן המילה. היראה שלנו, תלמידיו, היתה יראת הרוממות, של תלמידים העומדים במחיצת אדם שכל כולו "שויתי ה' לנגדי תמיד". אך לפחות לגבי, הדבר גם ליווה אותי ברגעים קריטיים, שנים אחר כך. זכורני שאני נמצא במסיבה במקום עבודה חילוני מאוד. המסיבה נשאה אופי חילוני ומשוחרר, אנרגטי וויטאלי, ואני מודה שהיה לי פיתוי גדול להצטרף לחוגגים. פגשתי לרגע בחדר צדדי בשעת המסיבה בוגר אחר, שלא שוחחתי איתו כלל על הרב או על הישיבה בחודשים שקדמו למסיבה, ואמרתי לו: "אתה יודע על מי אני חושב". הוא מיד ניחש. "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון"[7], כפשוטו.
מי שעומד תמיד מול ה' הוא גם בהכרח איש אמת. וכפי שנאמר על מו"ר, לא היה אצלו כל פער בין הפנים והחוץ. כך במידותיו והנהגותיו, כך בניתוח סוגיא וכך גם בניתוח סוגיות מחשבתיות ואקטואליות. אציין כדוגמא שני מאמרים של הרב, אחד על חשיבות שירותם הצבאי של בני תורה[8] ואחד על שילוב לימודי חול בעולמו של בן תורה[9]. המאמרים מצטיינים כמובן ביסודיות ובהיקף, בבחינת הסוגיא מכל צדדיה. הקורא אותם נפעם מעוצמת והיקף ידיעותיו של הרב במקורות היהדות, ולא פחות, בעיקר במאמר על לימודי החול, מהיקף ועומק ידיעותיו בפילוסופיה ובספרות של התרבות המערבית. "לב האיש ההוא בתלמוד ובחכמה מבעית". אולם ייחודם של המאמרים הוא בכנות הנוקבת עד השיטין שלהם. הרב דוגל אומנם בדרך מסוימת, אך אין כמוהו בהסבר טיעוני המתנגדים לה, אין כמוהו במודעות למחירים של גישתו ובהצגתם, ללא כחל ושרק. במורכבות, הכינות, והרגישות הזו, נתקלתי גם כשזכיתי להתייעץ איתו, לפני שנים ספורות, על סוגיא הנוגעת לשילוב נשים בבית הכנסת. הוא הדגיש בפני שבמקרה זה לא מדובר בשאלה הלכתית אלא בשאלה הנוגעת למדיניות הלכתית. הוא פרס את השיקולים השונים והמנוגדים. הוא הוסיף והתייחס למאמר שכתב רב גדול ומפורסם על הנושא ואמר: "הרב הזה חבר שלי, אבל זה מאמר גרוע! ולמה זה מאמר גרוע? מפני שאיננו כנה. הוא כותב שם טיעונים הלכתיים שהוא עצמו איננו מיישם בהקשרים אחרים. עליו לומר בכנות - אין כאן סוגיא הלכתית, אך אני מתנגד שיעשה כך וכך מתוך שיקולים של מדיניות הלכתית". כנות, יושר ושקיפות. אולם אחד הדברים שהפעימו אותי ביותר בפגישה זו היתה עוצמת רגישותו. במהלך השיחה הוא אמר לי: "האמן לי, כשאני ניגש לשאלות כאלה אני קודם כל מנסה לדמיין את עצמי נמצא בצד השני של המחיצה. ייתכן שבסופו של דבר המסקנה שלי תהיה שמרנית, אך אני באמת מנסה, כמיטב יכולתי, וברור שאינני יכול עד הסוף, ממש לדמיין את עצמי נמצא במצבן של הנשים". כמה פוסקים וראשי ישיבות מנסים בכנות לעשות את הניסיון הזה? חושבים כך בכלל?
הרגישות הזו, הקשורה ואחוזה במידת האמת והענווה שבו, מראיית עצמו כאיש פשוט, הובילה את מו"ר להיות מופת של חסד ומוסריות. איזה איש מוסרי ואיזו תודעה מוסרית מפותחת היתה לרבנו? כל כולו מוסר. תמיד היה מזדעק להגן על העשוקים והנדכאים ולמחות באומץ על עוולות, גם במישור הלאומי, וסלד מכל בדל של אגואיזם, פרקטי ואידיאולוגי.[10] אך מעבר לאידאולוגיה, אנחנו ראינו את מעשי החסד ומילוי החובות המוסריות באופן יומיומי. איך אפשר לשכוח את כיבוד האב של רבינו? איזה בעל צדקה היה? לא אשכח שיחה בה הוכיח אותנו, על ביקורת שנטענה מקרב מקצת מן התלמידים כלפי אחד מן העובדים המסורים ביותר לישיבה. אני זוכר את הרב ממש שואג: "אם יש מישהו שנאמר עליו ביום אכלני חורב וקרח בלילה זה פלוני!!".
הרבה דברים נוספים צריך שיאמרו ויכתבו ומן הסתם הדברים כבר נעשו ויעשו עלי ידי אחרים, על השפעתו העצומה והרחבה בארץ ובחו"ל בנושאים שונים וחשובים. על יכולתו להשפיע בתחומים שונים על סקטור רחב, דווקא משום ההערכה והאשראי שקיבל גם מבני תורה וגם מציבור שאיננו שומר מצוות. יכולתי להוסיף ולכתוב על אהבת ארץ ישראל שקיבלתי ממנו, מעלייתו לארץ, התמסרותו אליה, חיבתו העצומה לרמב"ן ("ביחס לרמב"ן אני מודה שאני משוחד") ומן הזיכרון האישי החי שלי, של כאבו על כל רגב שנקרע מריבונות יהודית, גם כשבלב דואב תמך בכך. אך הדברים התארכו גם כך, ואני לא באתי אלא להעיד בפניכם, ברעד ומורא, רתת ודמע, עדות תלמיד, על המחזה הנורא הזה, של אדם שחי לחלוטין בתודעה של "שויתי ה' לנגדי תמיד".
ביום ההולדת ה- 80 של הרב, ניגשתי אליו בין כל ההמונים ואמרתי לו בהתרגשות פשוט תודה, על כל מה שהעניק לי באופן אישי, שלא ניתן כאמור כלל לתחימה והגדרה. מסירותו לתלמידיו היתה עצומה. אני רוצה לשוב ולהודות לך, מו"ר, תוך הכרה שאינני יכול להודות לך מספיק. אני מודה לריבונו של עולם על שזיכה אותי להיות בין תלמידיו, לשהות במחיצתו ולנסות לקבל השראה מן הענק הזה שהיה מן הנפילים. הזכות הזו מטילה אחריות ומחייבת עד מאוד.
הכותב הוא רב קהילה בשכונת רמות בירושלים וכפסיכןולוג קליני במקצועו. למד במשך שנים רבות אצל הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל
[1] ספרי דברים מ"א
[2] הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה.
[3] מבקשי פניך, עמ' 106.
[4] שם.
[5] “The Source of Faith is Faith Itself,” Jewish Action 53:1 (Fall 1992)
[6] מועד קטן, כד.
[7] סוטה, לו.
[8] "זאת תורת ההסדר", עלון שבות 100.
[9] "טובה חכמה עם נחלה", בתוך: ממלכת כהנים וגוי קדוש, ירושלים תשמ"ט, עמ' 43-25.
[10] מכאן הסתייגותו מאדם סמית'.