בחודשים האחרונים אנו עדים למסע שכנוע ציבורי בנוגע לתכנית ההתנתקות, הן מצד המחייבים אותה והן מצד השוללים אותה. מתנגדי התוכנית קובלים, בין היתר, על חוסר המוסריות המשווע הקיים, לדעתם, בפינוי יהודים מבתיהם. כנגד טענה זו טוענים מחייבי התוכנית, כי מדובר סה"כ על "מעבר דירה", שהוא מן המעשים הנעשים בכל יום.
ברצוני להתייחס במאמר זה לטענה הנ"ל של מחייבי התוכנית, אך ברצוני להדגיש כי אין בדברי בכדי להצדיק את טענת שוללי התכנית; יתכן, וטענתם אינה מוצדקת מסיבות אחרות, אשר לא ניגע בהן כאן.
במסכת בבא בתרא, בפרק השלישי, פרק "חזקת הבתים" (שהוא פרק גדוש ומלא מבחינת העושר הלמדני שבו) בדף מ"ח, מובא:
"אמר רב הונא: תליהו וזבין- זביניה זביני":
מדובר על מקרה בו כפו על אדם למכור חפץ כלשהו, ובעקבות הלחץ אותו אדם מכר. רב הונא קובע שהמכר תקף.
לאחר מכן הגמרא מנסה להבין מדוע המכר תקף, הרי אותו אדם כלל לא היה רוצה למכור מלכתחילה! בשלב ראשון, הגמרא מציעה סברא, ולפיה כל מכר שאדם מבצע, הוא עושה זאת תחת אילוץ כלכלי מסוים, אם כן, הוא הדין גם כאן.
את ההצעה הזו דוחה הגמרא באומרה:
"דלמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני"
כלומר, יש להפריד בין מכירה מתוך החלטה פנימית ואישית של האדם המוכר, לבין מכירה הנעשית תחת כפיה ומתוך כניעה לתכתיבים של גורמים חיצוניים[1].
בסופו של דבר הגמרא מסבירה את דינו של רב הונא בצורה אחרת, אשר איננו נוגע לענייננו כרגע.
בכל אופן, מדברי הגמרא הנ"ל אנו למדים יסוד פסיכולוגי-סוציולוגי חשוב ומהותי: ישנו הבדל משמעותי ועקרוני בין מעשה הנעשה כל-כולו תחת כפיה של גורמים חיצוניים, לבין מעשה המתבצע בעקבות החלטתו האישית של האדם המבצע וזאת חרף האילוצים שהוא נתון בהם. במקרה האחרון, בסופו של דבר, הוא הגורם שהחליט לבצע את המעשה, ולכן יש תוקף משפטי לרצונו ולמעשיו.
השתא דאתינן להכי, הרי שטענתם של מצדדי התכנית כי אין מדובר אלא ב"מעבר דירה" איננו במקומו, שהרי רק כאשר אדם מחליט מיוזמתו לעקור מביתו לביתו אחר (אף שהוא עושה זאת מתוך אילוצים וכורח) ניתן לדבר על ורצון האדם כאן הינו כבעל משקל ולכן יש תוקף משפטי ממשי למעבר.
אך כאשר מדובר על מעבר שנכפה ע"י גורם חיצוני לחלוטין אשר הוא הקובע והמחליט ולצד הנכפה אין כלל אפשרות החלטה בעניין ולו מינימלית, הרי שלא ניתן לראות במעשיו כאקט פשוט של "מעבר דירה" סטנדרטי.
כל זאת לא מוביל אותנו למסקנה שסכל מקרה אסור לעשות מעשה שכזה, אך חשוב להפנים ולהבין שיש שוני בין מעשה שאדם מבצע אך ורק מיוזמתו, לבין מעשה הנכפה עליו מגורם זר.
[1] במאמר מוסגר יש לציין, כי עקרון זה בא לידי ביטוי גם בתחומים אחרים בהלכה, כגון במקרה של אונס ע"י נכרי מול אונס שנובע ממצבו האישי הקשה של האדם (לעניין התרפאות בעצי ע"ז), ויש להאריך רבות בדבר זה ואין כאן מקומו (ר' רמב"ם, פ"ה מהלכ' יסודי התורה).