אין מה לקנא באמריקאים. מסתבר שכשחיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, האפשרויות הן אכן בלתי מוגבלות - לשני הכיוונים. החלום האמריקאי הזוהר עלול להפוך לסיוט סוער, כשמיליוני בני אדם מוצאים את עצמם מפונים מבתיהם המוצפים, או מושלכים מאות שנים אחורה בזמן, לתקופה שטרם המצאת החשמל. כששומעים את הדיווחים מהחוף המזרחי של ארצות הברית, החמסינים פה בארץ פתאום לא נראים נוראיים כל כך. אז נכון שלא היינו מתנגדים לקצת יותר מים, ונכון שהכינרת שלנו מגיעה בקושי לגודל של בריכת שחייה בבברלי הילס, אבל לפחות אנחנו לא צריכים ללכת לעבודה עם חליפת צלילה.
יש משהו נורא-הוד במחזות הללו של איתני הטבע המשתוללים, של אוזלת ידו של האדם מול עוצמתו של ה'. "על הזיקין, ועל הזוועות, ועל הרעמים, ועל הרוחות, ועל הברקים אומר: ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". אין מי שהציב את האדם במרכז העולם, יותר מאשר אמריקה, נושאת דגל החירות וההפקרות, הזכויות והחומרנות. אמריקה, שרוממות הא-ל בגרונה אך חרב פיפיות בידה, ראויה לקבל מדי פעם שיעור בענווה, שיזכיר לה את מקומה האמיתי בעולם. "אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קינך" - הלא הם סמל הנשר ודגל הכוכבים של ארצות הברית - "משם אורידך נאום ה'" (עובדיה א, ד). גם גורדי השחקים הגבוהים ביותר, יכולים להפוך בן רגע לאבק פורח, וגם הכלכלה היציבה ביותר יכולה להידרדר אל סף פשיטת רגל.
הליברליזם האמריקאי הוא סם ממכר. מי מאיתנו לא נהנה לשמוע על כל הזכויות שיש לו - זכות לכבוד, וזכות לחירות, וזכות-הציבור-לדעת, וזכות-לעשות-מלא-כסף-ולרמוס-את-מי-שעומד-בדרכי? מי לא אוהב לשמוע על חופש - חופש הביטוי, וחופש העיסוק, וחופש-לעשות-מה-שבא-לי-בלי-לשים-על-אף-אחד? מה יותר כיף מאשר לחיות חיים של נהנתנות וחומרנות, של אגואיזם ויצרים, ולשמוע תשבחות על כך שזהו בעצם מימוש עצמי, והגשמת האידיאל ההומניסטי?
לא מדובר רק על החילוני התל-אביבי יושב הפאבים. אפילו בחלקים התורניים יותר במגזרנו, כמה דגש שמים היום על הפרט והאינדיבידואל, על "כל אחד והדרך המיוחדת שלו", על "תעשה מה שמתאים לך", ועל "איך להתחבר לעבודת ה'"? כמה מתאמצים להראות איך בעצם הדמוקרטיה זה רעיון יהודי, איך השוויון והאחווה ירדו מן השמיים יחד עם לוחות הברית, איך רבקה אמנו היתה בעצם פמיניסטית, ואיך האו"ם גנבו מהתורה את עקרונות זכויות האדם? גם בעולם הדתי, נראה ש"הצֶלֶם" הולך ודוחק את רגליו של "אלוקים" - אם לא במהפכה צרפתית שמורידה למלך את הראש, אז במהפכה אנגלית שהופכת אותו לבובת ראווה יפה וחסרת סמכות. כולם כורעים ברך לפני פסל החירות, ומה שנותר כביכול לאלוקים לעשות הוא רק לחייך חיוך מאולץ ולומר "נצחוני בניי, נצחוני בניי".
אבל לכל תעלול יש גבול. מלך העולם לא יצא לפנסיה, ואם הבנים ממהרים להכתיר את עצם כיורשי העצר, יש לו באוצרו מספיק דרכים להעמיד אותם במקומם. גלי צונאמי, רעידות אדמה, התפרצויות וולקאניות וסופות הוריקן, נועדו להזכיר לאנושות הגאה, שעם כל הכבוד ל"זכויותיכם" הרבות, יש כמה דברים חשובים יותר מאשר ה"אני ואפסי עוד" שלכם. אם נדמה לכם שאתם מלכי העולם, אז בואו נראה איך אתם מתמודדים עם קצת גשם; ואם מסכי הפלזמה והאייפונים שלכם עלו לכם לראש, אולי כמה ימים בלי חשמל יחזירו אתכם לפרופורציה.
לא סתם קוראים לקטסטרופה בסדר גודל המוני, "אסון תנ"כי". כדאי לקרוא קצת תנ"ך, ולהיזכר שלה' יש תפקיד קצת יותר מרכזי ממה שנוטים לייחס לו כיום, ושכאשר בני האדם שוכחים זאת, הוא עלול לגבות מהם מחיר כבד. מאד. כי צֶלֶם ללא אלוקים הוא לא יותר מצֵל עובר, גרגר אבק בהוריקן. "אף בל נִטָעוּ, אף בּל זרָעוּ, אף בּל שׂרֵש בארץ גִזעם, וגם נשף בם וַיִבָשוּ, וסערה כקש תִשָֹּאֵם" (ישעיהו מ, כד).
ואי אפשר לסיים בלי לקרוא לאחינו היהודים שבגולת אמריקה, לחזור סוף סוף לארץ. נכון שיש פה קסאמים וגראדים, וגם מחירי הקוטג' לא משהו, אבל לפחות אנחנו לא צריכים להתמודד עם סופות הוריקן בגודל של אירופה, אפילו שיש להן שמות יפים. את הבתים שלנו אף סופה לא תחריב, ואת האזרחים שלנו אף שיטפון לא יפנה. את זה אנחנו עושים בעצמנו.