כבר שנים אני נרדמת ברגע, עוד לפני שמע ישראל. מה קרה לי הלילה? ואיך אקום מחר בבוקר? כבר שתיים לפנות בוקר ועוד שלוש שעות השעון יצלצל. אעיר את הילדים וניסע.
חמש עשרה שנה לא הייתי שם. לפני חמש עשרה שנה, יהוידע ואני, עם שתי הגדולות שהיו אז קטנות, ,ביקרנו. יש לנו תמונות. הוא עם תלתלים ארוכים וחולצה פריקית מפוספסת. חתיך. ואני בלבוש הודי.נכנסנו בלי בעיה-חשבו שאנחנו תיירים. אחת על הכתפיים, והשניה במנשא סבבנו את ההר. אני מתרגשת וגם קצת חוששת. הזהירו אותי שזו עלולה להיות חויה לא פשוטה. הערביות נדחפות, מקללות, צועקות. אולי לשירונת זה יהיה מפחיד מידי? היא רק בת עשר. אתמול בלילה עשינו את כל ההכנות. הבוקר הבנים טבלו. הם כבר מכירים. לשירונת זוהי פעם ראשונה. לא רוצה לקבל החלטות מפחד.
הגענו להר בשבע בבוקר. אחלה חניה בשער ציון. נעמדנו ראשונים בתור שהלך והתארך. אוספים ת"ז ומקריאים שמות. והנה אנו,בקבוצה הראשונה ,חמישה עשר ילדים ובוגרים, חולצים נעליים ומוכנים לעלות להר.
בנסיעה חזור, שעתיים אחרי, מטולטלת בתוכי, אני מכירה בעובדה הפשוטה. שלולא פסק הדין על עמונה ככל הנראה לא הייתי מגיעה. וכבר יצא מעז מתוק. ועליתי, ונזכרתי, וחויתי וכאבתי. והלב התעורר. תודה. תודה, ריבונו של עולם, שהחיסרון שלנו מעורר אותנו לחיסרון שלך, שמתוך הכאב אנחנו נפגשים. שגם על הבית שלנו נחרץ דין, כאן למטה, ועוד מעט גם פה שועלים יהלכו. ואנחנו לא מוותרים, לא על הבית שלך ולא על הבית שלנו. ונעשה כל שביכולתנו, נתפלל ונבוא ונעשה כל מה שנוכל. ונבוא שוב, אני מבטיחה. לא יעברו עוד חמש עשרה שנה.
פוסעים בהר לאט, כל החבורה, בוגרים וילדים, מוקפים באנשי וואקף. לא למלמל, לא לשיר, הם בוחנים את שפתותינו. אני מספרת לבתי באוזן את שיר המעלות, עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים. הולכות היו רגלינו בשבילייך עמונה, בגן העדן שבנינו כאן בעשר אצבעותינו, בעצים שנטענו, בבתים שבנינו, בחברים שאיתם גדלנו. באדמה הקדושה המתוקה הזאת שאנו כל כך אוהבים. תתפללי על עמונה, אני לוחשת לה, השם אוהב תפילות של ילדים.
"אללה הוא אכבר" צועקות עלינו נשות המסגדים בכניסתנו. מניפות ידיים לעומתנו. "אללה הוא אכבר" שואג עלינו מוסלמי קשיש ועונים אחריו חבריו- "הוא אכבר, הוא אכבר". בני מצחקקים, בתי מהדקת אחיזתה. קומתי מזדקפת. ביותר אני חשה את סגולת נשמתי. וממה הם כל כך מפחדים? ממלמוליו הבלתי פוסקים של אלישע? מנדנודיו הכמעט בלתי נראים של מאיר? "תעמוד ישר! לא לזוז " . יותר טוב מאיתנו הם מודעים לכוח תפילותינו, לבני המלך שאנחנו.
שלוש שעות ישנתי בלילה, ובחיי, שאין צורך בעוד. הלב מלא. תודה שהתעוררתי משטף החיים. אם יש בעולם דחוף וחשוב, הגעתי היום לחשוב ביותר. והעוול זועק .וכבודנו נרמס. ומה בקשתנו? להתפלל. לשיר. לכרוע לפניך. להמשיך ולגור בבית שבנינו. להמשיך לנוח עם הילדים על הדשא שבקיץ שעבר שתלנו. והעצים שכבר גדלו, וכבר מצלים. תזכנו אבא לשבת בארצנו, להמשיך ולגור בעמונה, בישוב שלנו. לזכות לחתן כאן את ילדינו, לראות את נכדינו מטפסים על העצים שגדלו ובגרו. אנא, אבא, זכנו לפסוע במקום מקדשנו, לשפוך את ליבנו, להשתחוות לפניך. לספר לך את כל סודותינו. לשיר עם הלוויים את כל שנות כיסופינו.במקום אשר בחרת. במקום אשר בחרנו.
החלק המפחיד היה ביציאה. ארבעה מטרים בחוץ חיכו לנו "אללה הוא אכבר" חדשים ורעננים, לא מרוסנים, עומדים עלינו לכלותנו. שונאים וצועקים. אני ממהרת להתרחק עם שירונת, הגברים והבנים עומדים כחומה איתנה. אם נבהלו- לא ראיתי. עוד דקה, וזהו. רחבת הכותל לפנינו. חתיכת חיים עברנו עכשיו. חתיכת זהות יהודית. אני מראיינת את הילדים:" איך היה בהר?" "חשוב",עונה לי בני. חשוב מאוד.הכי חשוב.