שאלה: כיצד עלינו להתמודד עם גזירת העקירה של יישובי גוש קטיף וצפון השומרון?
תשובה: יש בקיום גזירה זו איסורי תורה חמורים. יש כאן איסור "לא תחונם" – לא תתן להם חנייה בארץ. איסור "לא ישבו בארצך" וביטול מצות עשה "וירשתם אותה וישבתם בה" – מצוה ששקולה כנגד כל המצוות.
מלבד זאת, יש בגזירה זו סכנת נפשות, שכן כל ויתור לאויבים מחזק אותם והם ישתמשו בו לפגוע בנו.
על גזירה כזו אמר מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל שצריך למסור את הנפש כמו בכל כפיה לעבור על המצוות. וגם אם הממשלה והכנסת החליטו על העקירה, אין ממשות להחלטה שהיא נגד התורה והאיסור בעינו עומד וצריך למסור את הנפש ולא לבצע או לסייע לדבר עבירה. כך הדין על כל אזרח, חייל ושוטר.
עבירה שנעשית על-ידי רבים – יש בזה חילול ד' בפרהסיה וכשהיא נעשית כביכול על-ידי ממשלת ישראל, זהו איסור נורא, ואמרו חכמים: "אין מקיפין בחילול ד'" ובחילול ד' "אחד שוגג ואחד מזיד" ואין כפרה למחללי שם שמים, לא בתשובה, לא ביום-הכיפורים ולא בייסורים, אלא העוון תלוי עליהם תמיד כל חייהם.
מורנו ורבנו הגאון הרב שפירא שליט"א ראש ישיבת מרכז הרב קבע שיש להודיע מראש לרשויות הצבא ולממשלה שפקודה זו מנוגדת לתורה ויש לסרב להישמע לה. וזאת על מנת שידעו עד כמה מעשה העקירה חמור בעינינו וימנעו מלעשותו בכח הזרוע. לכן יש חשיבות להצטרף לעצומה. אם העצומה תקיף רבים מאד מחיילי צה"ל, כך שצה"ל והממשלה יבינו שהעקירה הנוראה מנוגדת לדעתו של ציבור רחב מאד, אין לך הליך דמוקרטי יותר נכון מזה.
אמנם אין להסתפק בסירוב למלא פקודה, אלא יש לעכב ולמנוע את מילוייה. מובן שאין בדברי שום היתר לפגוע במעשה אקטיבי בחייל, שוטר או איש ציבור. מי שיעשה זאת הוא כמובן יזיק למאבק נגד העקירה.
האם לא איכפת לנו מפירוק הצבא???
שאלה: אני מבין את הבעיה החמורה שבהשתתפות במעשה העקירה, אולם, האם אין בסירוב פקודה פגיעה חמורה עוד יותר בקשר ההדוק שלנו למדינה ולצבא?
תשובה: מי אהב את צה"ל יותר ממורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל? מי אהב את המדינה יותר ממנו? ודוקא מתוך אהבתו לצה"ל ולמדינה יצא מורנו ורבנו בקריאה לצבור "לא תגורו", ואמר "אין שום צד היתר לאיסור תורה זה של מסירת קרקעותינו לגויים ח"ו, לצמיתות בהחלט. ולפיכך החיוב על כל גדול תורה בישראל, על כל איש צבא בישראל, למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז ומן השמים יסייעונו". רבנו קבע שיש לעמוד במסירות נפש נגד כפיה לעבור על מצות ישוב ארץ-ישראל ששקולה ככל התורה, ואמר ש"על יהודה ושומרון זה לא ילך בלי מלחמה... על גופותינו ועל אברינו".
אני, כתלמידו שזכה ללמוד ממנו ולהיות בקרבתו במשך כעשרים וחמש שנים, יודע בביטחון מלא שאילו הרב צבי יהודה זצ"ל היה נמצא אתנו, היה קורא לסירוב פקודה לכל חייל ושוטר ולכל מפקד, וזאת מתוך אהבתו למדינה ולצה"ל, ומתוך הכרה שככל שירבו המסרבים – כן הדבר יחזק את צה"ל ואת המדינה. כי אהבתו לצה"ל נבעה מאהבת ד' ואהבת התורה העם והארץ, כי החובה להישמע לפקודות הצבא נובעת מתוך מצות התורה, וכי חוקי המדינה מקבלים את תוקפם מכח התורה, וכאשר הם מנוגדים לתורה הם בטלים ואין להם ערך.
שאלה: אבל מתן רשות ליחיד לסרב לפקודה שנוגדת את ערכיו מסכנת את המסגרת הצבאית! דרך זו מהווה סכנה לקיומו של צה"ל, סכנה לקיומו של המשטר התקין בישראל שהוא בבת עינינו?!
תשובה: גם אם היתה סכנה, חובת הציות העיוור היא פגיעה יותר מסוכנת באושיות החברה החופשית, ועל כן הזכות לסרב גוברת על החובה לציית. כשהפקודה נוגדת לערכים יסודיים שורשיים שהם בסיס כל אמונתו והשקפתו של מקבל הפקודה, זכותו לסרב ועל הממשלה להימנע מלחייבו לפעול בניגוד לאמונתו. על כן אין לחייב חייל דרוזי לפעול בניגוד לאמונתו, ואין לחייב אזרח מוסלמי לשרת בצבא ולהילחם למען המדינה נגד אחיו, בני עמו, ואין לחייב חייל דתי לעבור על המצוות (כאשר אין בזה פיקוח נפש). ועל כן, חייל או שוטר שמאמין בכל לב שאסור באיסור תורה גמור למסור חלק כל שהוא מארץ-ישראל לנכרים, שהוא איסור לא פחות חמור מכל איסור תורה, אין לחייבו להשתתף בפינוי יהודים מבתיהם ביישובים בהם הם גרים ח"ו.
לאמיתו של דבר, עצם החשש לסירוב פקודה אינו נכון. כל חוסנו של צה"ל בנוי על מוטיבציה עמוקה של החיילים הנובעת מהכרה עמוקה בדבר ערכו של עם ישראל וערכה של ארץ-ישראל וקדושתה. וככל שהכרה זו עמוקה יותר, כן איכות החיילים גדולה יותר. ועל כן החיילים הדתיים מצטיינים באיכותם בשל אמונתם בקדושת העם והארץ. וגודל אמונה זו הוא שמחייב אותם לסרב להשתתף בעקירת יהודים מנחלתם בארץ-ישראל. הצבא לא ייפגע מהסירוב, אפילו אם רוב הצבא מסרב, אלא הצבא יתחזק ויתעצם.
אדרבא, הכפייה למשמעת עיוורת בנושא כה עקרוני היא המסכנת את הצבא, וכל בר דעת יכול להבין זאת.
הכפייה למשמעת עיוורת תפגע במוטיבציה של החיילים האיכותיים ביותר לשרת בצבא ולהמשיך בפיקוד.
על כן אני קורא להקשיב לדברי מורנו ורבנו הרב אברהם שפירא שליט"א שהוא ממשיך בזה בדרכו של מרן הרב צבי יהודה זצ"ל, לפעול לגילוי העובדה שרוב העם ורוב הצבא נגד עקירת יהודים מיישוביהם, וזאת על ידי החתמה המונית של התנגדות לתכנית זו וסירוב להשתתף באיסור זה.
שאלה: בכל זאת, זהו מדרון חלקלק. נתחיל בסרבנות בנושא אחד ונגיע לסרבנות בכל פקודה שלא מוצאת חן בעיניו של אחד החיילים?
תשובה: אמנם סרבנות גורפת בכל נושא יש בה סכנה. אבל סרבנות בנושא מוגדר שאינו מתפקידו העיקרי של הצבא – אינה יכולה לפגוע בצבא. יש להבחין הבחנה ברורה בין פקודה להגן על ישראל ועל ארץ-ישראל, ובין פקודה הפוכה, להפקיר את ארץ-ישראל ואת הישובים, וזהו הבדל שכל אחד מבין. על פקודה בלתי חוקית בעליל לא רק שרשאים לעבור, אלא חייבים לעבור. סירוב פקודה, כאשר זו מנוגדת לתורה, לערכים, למצפון וליושר, שומר שהצבא לא יסתאב, ולא ייהפך למסגרת בעלת משמעת עיוורת, חסרת תוכן וערכים. המשמעת שומרת על המסגרת, ועמידה על ערכים שומרת על התוכן; המשמעת שומרת על הגוף, ועמידה על ערכים שומרת על הנשמה, ואי אפשר בלי שניהם. אדרבא, מי שארץ-ישראל יקרה לו ועל כן יסרב לסייע לנסיגה ויאבק נגדה, הוא חייל נאמן לרוחו האמיתית של צה"ל ושל עם ישראל, הוא חייל בעל מוטיבציה יהודית ציונית שורשית, וחיילים כאלה הם חוט השדרה של העם ושל הצבא. לכן, לבוא ולומר שהסרבנות בנושא המיוחד העומד על הפרק, נושא העקירה של הישובים, יהרוס את צה"ל – זו שטות.
גם אם כתוצאה מהסרבנות לפקודת העקירה תבוא סרבנות נגדית לשרת ביש"ע, אין בזה סכנה לצבא. אדרבא, את הסרבנים מהשמאל ניתן לשחרר מלשרת ביש"ע. הם ישרתו בגבול הצפון עם מוטיבציה, והמשרתים ביש"ע ישרתו ביש"ע עם מוטיבציה, וכך הצבא יוכל למלא את תפקידו בצורה הבריאה והנכונה. אין מקום לכפות על חייל לעשות דבר בניגוד למצפונו ולאמונתו.
הכפייה אינה מחזקת את צה"ל אלא מחלישה אותו. ההחלטה של הצבא לשחרר מהצבא את הקצינים המסרבים לפקודת העקירה תזיק לצבא ולא תועיל.
שאלה: אם כך, האם חייל צריך לסרב פקודה בכל פעם שהשירות הצבאי מתנגד לערכיו הדתיים?
תשובה: אנחנו משרתים בצבא גם במקומות שדעתנו אינה נוחה מכך, כגון לשמור על מטיילים שבאים בשבת לשמורות טבע. כמו כן אנו משרתים בתנאים בלתי מתאימים לשומרי מצוות כאשר יש בעיות בכשרות ובצניעות. אך כאן מדובר בדבר שונה לחלוטין, כאן מדובר באיסור מוחלט,. לא בהידור מצוה אלא במעשה שנוגד את יסוד אמונתנו ולא בכדי אמר מו"ר צריך למסור את הנפש ולא לעבור עליו.
אני חוזר ואומר כי סירוב לפנות ישוב לא יפגע בצבא, אלא יחזק את הצבא. כי הסירוב הוא למען המטרות האמיתיות של הצבא, ואלו שיסרבו הם בעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר המשרתים בצה"ל.
ומה עם הדמוקרטיה?
שאלה: גם אם הצבא לא יתפורר, הרי הדמוקרטיה מתפוררת? במדינה דמוקרטית הרוב מחליט, מדוע יש רשות לחייל לסרב לפקודה?
תשובה: אחד הדברים היפים במשטר דמוקרטי הוא שאין המשטר כופה על היחיד לעשות מעשה המנוגד לאמונתו. התופעה של סרבנות היא תופעה בריאה מאד מבחינת המשטר הדמוקרטי, השואף לתת חופש אישי מרבי לכל אדם ולכל קבוצה. ובצבא של מדינה ליברלית לא ייתכן שתינתן פקודה שמחייבת חייל או שוטר לפעול בניגוד גמור ליסודי אמונתו. הדרישה לציות לחוק ולפקודה כאשר היא פוגעת באמונתו של הפקוד היא בלתי מוסרית.
אמנם יש כמה דברים בסיסיים שבהם אין חופש ליחיד, ואחד מהם הוא השרות הצבאי. אך בתוך הצבא השאיפה צריכה להיות לתת ליחיד את החופש לחיות על פי אמונתו.
על כן אני רואה את תופעת הסרבנות כתהליך דמוקרטי בריא. איני יחיד בזה. יש להשקפה זו תמיכה מוצקה בין אישי המשפט והפרקליטות הבכירים ביותר. אם הקריאה לסרב פקודה תשמע ורוב הצבא יסרב למלא את הפקודה – הרי זה מוכיח כי העם נגד העקירה וצריך לקבל את דעת העם. וגם אם רק מיעוט יסרב למילוי הפקודה – זו זכותו הדמוקרטית להיות נאמן לאמונתו ואין לחייב אנשים לעבור על אמונתם.
את ה"עליהום" התקשורתי נגד הסרבנות בנושא עקירת הישובים יש לראות כתכסיס פוליטי שמגמתו להכתיב לציבור דרך בניגוד לרצונו.
שאלה: אז הסירוב נובע מרוממות הדמוקרטיה, או גם ממצות התורה?
תשובה: אכן הקריאה לסירוב פקודה לעקירת הישובים בחבל קטיף אינה נובעת רק מהזכות הדמוקרטית לסרב לעשות דבר המנוגד לאמונתנו. אלא הקריאה לסירוב פקודה היא מחויבת מצד התורה. פקודת העקירה מנוגדת לתורה ואסורה בתכלית האיסור, ועל פי התורה כל החלטת ממשלה המנוגדת לתורה אין לה משמעות וערך הלכתי וכאילו לא נעשתה והיא בטלה ומבוטלת, "אי עביד לא מהני". כך קבע מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל. וכמו שאסור לחלל שבת ולאכול מאכלות אסורות כן אסור לעקור ישובים. הפלפול שכאילו המצוה ליישב את ארץ-ישראל היא מצוה על הציבור ואם הממשלה אינה רוצה אין מצוה על היחיד, זהו פלפול שגוי מעיקרא. ההלכה אוסרת גם על הפרט למכור ביתו לנכרי, וגם הכלל אינו יכול להחליט למסור חלקים מארץ-ישראל ולהפקיע עצמו מחיוב התורה.
את ההלכה הזו הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה שאין לממשלה כח להחליט על ויתורים, ואם תעשה זאת אין לזה משמעות הלכתית ומעשית. ואחריו קבעו כך הגאון הרב אברהם שפירא שליט"א ותלמידיו הגדולים, ואין תלמיד חכם בעל שיעור קומה מתלמידי "מרכז הרב" שדעתו שונה. "'צדק צדק תרדוף' - הלך אחר בין דין יפה". יש להעדיף פסק הרב הגדול לעומת הקטן ממנו בהרבה. עצם הפרסום של דעה מנוגדת להגאון הרב אברהם שפירא שליט"א ושאר הרבנים, מעורר תמיהה.
הקריאה לסירוב פקודה אינה תכסיס פוליטי כדי לעכב ולמנוע את גזירת העקירה, אלא זו קריאה להיות נאמן לתורה וגם אם ח"ו לא נצליח למנוע את העקירה, יש להשתדל שירבו המסרבים לעבור על איסור תורה כה חמור.
היתכן מאבק בין אחים???
שאלה: היתכן להיאבק בכזאת חריפות עם אחים?
תשובה: עלינו לנהל את המאבק נגד עקירת היישובים באופן נכון. מחד, בנחישות ובגבורה למנוע את העקירה בדרכים האמורות לעיל. מאידך, עלינו לזכור שהמאבק הוא נגד אחים. עלינו להיזהר מלגרום להם תחושה של שנאה כלפינו שתקל עליהם את המלאכה. עלינו לומר לשוטרים ולמשפחותיהם: אל תעשו מעשה אכזרי לפנות ולעקור אנשים נשים וטף מבתיהם. אל תכתימו את נפשותיכם במעשה מרושע שכזה. עדיף להיאסר ולא להיות רשע אפילו שעה אחת. רוב עם ישראל אינו רוצה את זה. רוב הצבא ורוב המשטרה אינם רוצים את המעשה הרע והמזיק הזה. למה תהיו אתם הרעים והחוטאים?!
המאבק נגד העקירה, עם כל חריפותו, אינו מחליש את ההכרה בסגולה הישראלית הנמצאת בכל אחד מישראל. מצוה לשנוא את החוטאים מצד החטאים שעושים. מאידך, לאהוב את הצד הטוב המכוסה, הנשמה הפנימית. כאשר משה רבנו ירד מהר סיני וראה את העגל והמחולות, הוא קרא: מי לד' אלי?! להלחם נגד עובדי העגל. ובאותה שעה פנה אל הקב"ה בתפילה ובלימוד זכות על ישראל כדברי המדרש. נהיה תקיפים בפועל למנוע את העקירה ועם זאת נפנה לשמים ללמד זכות על ישראל ונאמר: האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?! משה אוהב ישראל הגדול שמסר נפשו על ישראל עמד בתוקף נגד עובדי עבודה-זרה.
נכון שבדרך כלל עם אחים צריך להיאבק בהסברה באהבה, אבל מה עושים כאשר בן אחד פוגע באבא, האם הבן השני צריך להבליג כי זה אחיו או למנוע אותו מלפגוע באבא?! האם האהבה לאחיו צריכה להפוך אותו לסמרטוט?
שאלה: מה משמעות נאמנות ל"כלל ישראל" בתקופתנו? האם נאמנות ל"כלל ישראל" לדורותיו יכול לבוא אף במחיר של הליכה נגד עם ישראל החי בדורנו?
תשובה: מי מייצג את עם ישראל החי וקיים בדורנו. הסקרים המשתנים מיום ליום? ראש הממשלה ששינה את דעתו בניגוד לציבור המצביעים? כל אחד מדבר בשם עם ישראל וטוען שהרוב איתו, ולמה רק לנו אסור לטעון כך, כשאנחנו באמת מייצגים את העם החי כעת ותמיד. ואם יהיה משאל עם, הדבר יוכח איזה ציבור גדול תומך בדעותינו.
שאלה: האם אין סכנה להמשך נאמנות הציבור שלנו למדינת ישראל כאשר תצא קריאה המונית לסירוב פקודה? האם אין בכך זלזול כלפי אושיות המדינה?
תשובה: היחס למדינה כמדינה בעלת משמעות דתית מחייב כבוד אליה ומחייב כבוד לנבחריה ולראשיה, שהם מייצגים את המדינה וכבודם כבוד המדינה. ולכן בכל ליל יום העצמאות היה הרב רוקד עם הישיבה עד לביתו של נשיא המדינה. כך היה נוהג שנים רבות עד לשחרור הר הבית והכותל. ואם כן, הכיצד יתכן שיצאו מפיו ביטויים כה חריפים נגד הממשלה, גם אם היא שוגה באיזה דבר? הרי פגיעה בממשלה היא פגיעה במדינה והיא פגיעה בכבוד ישראל והיא פגיעה בכבוד שמים!? אכן כל עוד שגיאותיה של הממשלה היו במישור הפרטי, היו ההערות והביקורת בדרך של כבוד ואיפוק מצד שמירת כבוד המדינה. אבל כאשר הממשלה נכשלת בשורש ענינה, כאשר בעצם דרך הקמתה של הממשלה יש חילול ד', בזה חל הכלל, שבמקום שיש חילול ד' אין חולקים כבוד לממשלה. במקום שכבוד שמים עומד מול כבוד הממשלה, כבוד שמים עדיף. במקום שכבוד הממשלה מביא לכבוד שמים יש לכבד את הממשלה. מדינה לחוד וממשלה לחוד, המדינה קודש, המדינה קידוש ד', אבל הממשלה נמדדת לפי מעשיה, חבריה הם שלוחי צבור ולתיקוני נשלחו ולא לעיוותי.
שאלה: האם אין סכנה לפגיעה באחדות העם?
תשובה: אין צורך להדגיש את החשיבות שאנו רואים באחדות בעם ישראל. אין צורך להסביר כמה אהבת כל עם ישראל טבועה בנו. דוקא מתוך אהבה זו "את אשר יאהב יוכיח". עלינו לעמוד ולבטא במלוא הבהירות את החומרה של המחשבה לעקור ישובים בארץ-ישראל ואת האיסור החמור שיש בדבר ואת הנזק הנורא שיכול להיות ממחשבת פיגול זו. ד' ישמרנו מצרה זו וממנה ניוושע.
הלכידות של הצבא חשובה מאוד, וגדול השלום, שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה, אם שלום ביניהם נוצחים במלחמה, ואם יש פירוד ביניהם, אפילו אם הם צדיקים אינם נוצחים. אך למען השלום לא התירו לעבוד עבודה זרה ח"ו, אלא חייבו לחיות בשלום עם בעלי דעות מקולקלות, אבל לא לעשות כמעשיהם.
לאמיתו של דבר, לא הסירוב יביא לקרע בתוך הציבור. הוא רק יגלה את עומק הפער בין חלקי הציבור וטוב שהדבר יתגלה ולא יטושטש, כי רק בהכרה של הבעיה אפשר להגיע לפתרונה. הניסיון לעקור ישובים יהודיים הוא שעושה את הקרע והפתרון אינו בזה שאנו נשמור את הכאב בתוכנו ונסתיר את דעתנו, אלא בזה שנבהיר בקול רם את דעתנו בטבעיות ובחופשיות וכך נשב לברר בין חלקי הציבור את הדרך איך להתמודד עם הפער הגדול הקיים בינינו.
על הממשלה להיזהר שלא להחליט לעשות מעשים שאין בהם הסכמה מרבית, כי בזה היא עלולה לקרוע את העם. ואם היא עושה זאת, היא נושאת באחריות לכל התוצאות. אבל אין לדרוש ואין לצפות שאדם יעשה מעשים בניגוד לאמונתו.
ההשתלבות במפעל בניין הארץ
שאלה: מהן גבולות ההשתלבות והשותפות שלנו במפעל בניין הארץ?
תשובה: איני מסכים לניסוח של השאלה. אנחנו איננו גוף נפרד שדן איך להשתלב במדינה. המדינה אינה שייכת לאחרים. המדינה היא שלנו כמו של כל חלק אחר בציבור, ואנחנו משולבים בה ושותפים בה, ופועלים יחד עם כל חלקי הציבור. המיוחד אצלנו שאנו נותנים למדינה את ערכה האמיתי, את הנשמה, את הזהות, את התוכן הרוחני שלה, שבלעדי זה אין למדינה זכות קיום.
שאלה: אם השיקול שקצינים דתיים לא יסרבו על-מנת שלא תפגע הנציגות הדתית ברמות הפיקוד השונות – אינו חשוב?
שיקול זה אינו מוסכם, והוא נראה מוטעה בעיני הרוב הרואה את הגירוש כמעשה חמור בלתי מוסרי של עקירת יהודים מבתיהם בארץ-ישראל. מוטב להיות מפוטר ולא להיות מושחת ובלתי מוסרי ועובר על מצוות התורה.
קצין דתי שערכיו הם דתיים, שמוכן לפגוע בערכיו בשביל להמשיך את הקצונה אפילו כביכול לשם שמים, מוטב שלא יהיה קצין בצבא.
הדבר דומה למצוות קידוש ד' שמחויב אדם למסור את הנפש ולא לחלל את שם ד'. ולא יכול לומר הפעם אעבור על האיסור בגלל האונס. וזאת אעשה כדי שאחר כך כל חיי אמסור להרבצת תורה וקיום מצוות, כי המניעה מלעבור איסור שקולה יותר מכל המצוות שיעשה כל חייו.
שאלה: בכל זאת, האם אין אנו הורסים במו ידינו מפעל גדול שהקמנו?
תשובה: אני מבין את הקושי של ראשי המכינות החוששים שהקריאה לסרבנות תפגע במכינות ובהשתלבות חיילי המכינות בפיקוד הצבא. אך על זה דיבר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, שעל שלמות ארץ-ישראל צריך למסור את הנפש ולא לעבור על איסור תורה של מסירת חלקי ארץ-ישראל לנכרים, ומסירות נפש משמעותה ויתור על כל המפעלים הרוחניים שאדם יכול היה לעשות במשך החיים אילו לא מסר את נפשו. עליו למסור את נפשו ולא לעבור על רצון ד'.
לסיכום, סירוב הפקודה בנושא הספיצפי והמוגדר של עקירת ישובים הוא מעשה דמוקרטי שיחזק את צה"ל, וימנע פגיעה קשה במוטיבציה של החיילים הטובים ביותר לשרת בו. העובדה שאנחנו מצויים במאבק עם אחים אינה צריכה להפוך אותנו לסמרטוטים. גם אם המאבק יגבה מאיתנו מחיר אישי מסויים, מחיר זה מוצדק למען מצוות ישוב ארץ ישראל. ויהי רצון שלא נגיע לידי כך.
עם ישראל עבר הרבה צרות והתגבר עליהם, גם על הצרה הזאת נתגבר ונמשיך בדרך גאולתנו, עד שנגיע בעזרת ד' לגאולה השלמה.