נהרות דיוֹ נשפכו, ועוד עתידין לצערנו להשפך, אודות דרכי הפעולה למניעת גזירת הגירוש והחורבן.
הרבה תכניות, הרבה פעילויות, הרבה יוֹזמוֹת יצאו אל הפועל ועוד עתידות להתבצע, עד שתתבטל מחשבת זדון זאת מן הארץ. ויש בכולן - בס"ד - לסייע ולהושיע.
ואולם, דומני שבמסלול העיקרי טרם צעדנו. דווקא במסלול הבדוק והמנוסה, זה הכתוב בתורתנו, זה הנאמר שוב ושוב ושוב בדברי נביאינו, זה המסלול בו צעדו דורות רבים לפנינו, שעה שגזירות קשות ונוראות ניתכו על ראשם ואף זכו להנצל מהם, דומני, כי עדיין לא הלכנו, לפחות לא כדרך הכבושה לרבים.
ו"תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".
תפילות - הרבה – הרבנו. ועוד עתידים אנו להגביר ולהוסיף. מן הסתם, עוד יורונו רבותינו אילו פרקי תהילים ותחנונים להוסיף ומתי. מן הסתם, יקבעו ימי צום ותפילה אצל כותלנו וברחובה של עיר ובכל מקום ואתר ואף פעם אין לומר "די".
צדקה - פזרנו. חסד גָמלנו. ועוד נטויות, בלי נדר, ידינו...
ותשובה - ?!? תשובה, מה תהא עליה ?
*******
במהלך יום העצמאות האחרון בגוש קטיף, שוחחתי בסוגייתנו זו, עם אחד מגדולי הרמי"ם - המחנכים בגוש קטיף שידיו (ופיו וליבו) רב לו בקרב הנוער שלנו בכל הארץ.
כששטחתי בפניו תמיהתי זו השיבני בתמיהה משלו: וכי אינך יודע ? וכי אינך שומע ? והרי בעקבות מבצעי "פנים אל פנים", 11 משפחות בראשון לציון חזרו בתשובה ו- 7 חבר'ה באשדוֹד החלו להניח תפילין, וגם בבאר-שבע נוסד חוג ללימודי יהדות ובקבוץ בצפון החלו ללמוד פרשת שבוע ועוד ועוד כאלו וכהנה, גדולות ונצורות.
ואכן גדולות ונצורות הן. איני בא חלילה לזלזל בהן, והלוואי ויהיה כח וסיעתא דשמיא להצליח בכל הפעולות הללו, ולהשיב את ליבם של כלל ישראל לאביהם שבשמים ולתורתו.
אך לא זאת השאלה ששאלתיך רבי, וידידי. שאלתי ועודני עומד ותוהה: ותשובה - מה תהא עליה ? קודם כל תשובה שלי, ושלך ושלוֹ ושלנו. אני שואל מה עם תשובה פרטית, אישית, משפחתית, ישובית, קהילתית, תשובה שלנו, של הצבור שלנו ? של כל אחד מעמנו לחוד ושל כולנו יחד ? ואתה משיבני בתשובה של אחרים ?!
בוודאי שחזרתָּם בתשובה של אנשים חילוניים היא בשורה טובה מאד וחשובה וגם בה בוודאי יש כדי להועיל. אבל ילמדנו, האם זאת התשובה עליה דברו משה והנביאים והתנאים והאמוראים והרמב"ם והפוסקים והראשונים והאחרונים ?
האם זה מה שנאמר: "...שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו, יֵדעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות...?!
האם אלו "מעשינו הרעים" שבגללם הורע לנו ?
מיד השיבני אותו רב מחנך ואמר: אמנם כך. אכן כן. כך לימדונו רבותינו שבבֹא צרה על ישראל, יש להבין ולדעת ש"מידה כנגד מידה" היא ושהעונש בא על חטא הדומה לו. ומכאן, שעלינו לחפש ולבדוק על מה ולמה חישבו להלקותנו חלילה, דווקא ברעיון הנתקות וגירוש.
ומכאן, הגענו למסקנה, הוא אומר, כי חטאנו בהתחברות שאינה מספקת, בוודאי לא כלפי העם שבשדות ושבערים. חטאנו בכך שלא העמקנו נטיעותינו באמונה ובהשקפה של תורה, בלב אחינו כל בית ישראל. חטאנו בזה שטיפלנו וחינכנו ושקדנו על הנעשה בתוך בתינו פנימה, ולא עסקנו די הצורך בָּסביבה היותר רחוקה.
והמסקנה היא, לדבריו, כי יש למקד את התקון של החטאים הספציפיים הללו. יש לעשות זאת בכל הכח, בכל הזמן, בכל המשאבים, בכל העוצמות ובכל הכלים העומדים לרשותנו. את זה אנחנו עושים; והקב"ה יראה ויושיע. ובע"ה - כשתעצר המגפה ותוסר מעל ראשינו חרב הגזירה הזו הנוראה, נשוב ונטפל ביתר החלאים והליקויים שלנו. [משל, הוא מביא, לחולה במחלה קשה, המאימת ברגע זה ממש על חייו, שעל אף שהוא לוקה גם במחלות נוספות קשות ומתמשכות, עליו להלחם כרגע רק בסכנה הגדולה, המיידית, ואח"כ יתפנה לָשאר...]
יתכן שהוא צודק. אבל תורה היא וללמוד אני מבקש.
התיקון הכללי הזה, התשובה בהתחברות אל העם וקירוב הלבבות הוא בוודאי "תיקון גדול". הוא בוודאי תרופה למכה אבל דומני [ויותר מכך, חוששני] שאין היא מספיקה. דומני כי אם תשובה לאומית זו לא באה על גבֵּיה של תשובה פשוטה, ראשונית, בסיסית של "שובו שובו מדרכיכם הרעים בית ישראל" של "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" של "השיבנו ה' אליך ונשובה..." של חרטה ועזיבת החטא וקבלה לעתיד, אין לה יכולת קיום ועמידה. באופן כזה, דומני, אין לברכה על מה לחול, היא אינה יכולה להתפתח, להתרחב להעמיק... והיא עלולה חלילה חלילה להשאר כסיסמא בעלמא.
גרוע מכך, היא עלולה להתפרש ולהראות עצמנו כמי שמכים "על חטא" על ליבם של אחרים, כמי שמעונינים לומר על עצמם: "צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל האחרים הם שחטאו..." אין צריך לומר כי מחשבה כזו היא נוראה ומסוכנת.
ואף "לשיטתך": למדֵני: גזירת גלות מרחפת על ראשינו, והרי התורה אומרת לנו בדיוק על אילו חטאים מקיאה הארץ הזו את יושביה "כאשר קאה את הגוי אשר לפניך". אז מדוע - גם לשיטתך - איננו עוסקים ועסוקים גם ובדווקא בתיקון החטאים הללו ובכל הנובע מהם.
[ואל יקשה המקשֵה שהרי גוש קטיף הוא טהור ונקי וקדוש, ודווקא עליו נגזירה גזירה ?! שהרי עם ישראל כולו בארץ ישראל כולה הוא כגוף אחד ונשמה אחת, וכשאבר אחד נפגע, הרי הגוף כולו חולה, סובל ומתייסר]
לא רב אנכי ואיני משים עצמי חלילה בִּמקום גדולים. רק כשואל וכתוהה אני מבקש להתבטא.
בצבור שלנו, ישנו פחד של ממש, רתיעה עצומה, משימוש בְּמילים כמו "תשובה" "מוסר" "תיקון" "הטפה" "התעוררות" "חשבון נפש" ודומותיהן.
רבותינו - מורינו התורניים והרוחניים מקפידים עד מאד שלא לומר לנו "דבר שאינו נשמע". הם חוששים שדברים כאלו יגרמו לנזק, למחלוקת, לפגיעה, להֵעלבות ואולי חלילה אפילו להתרחקות מרבנים ומתורה. לכן, הם כל כך נזהרים ומתאמצים ומבצעים "מעקפים" ומעדיפים לומר דברים יותר "כלליים" דברים "אמוניים", דברי חיזוק, דברי השקפה וראות, ופחות דברים מעשיים, נוקבים, מעוררים, מחייבים.
איני בא להציעכם, רבותינו מה תאמרו, מה תדברו ומה תעשו. אני רק מעיז לומר: דעו נא רבותינו, כי הצבור שלנו לא רק מוכן, אלא צמא לשמוע, משתוקק לקבל עצות, הוראות והנחיות, גם מעשיות. הצבור רוצה הנהגה; הצבור ראוי וצמא להנהגה תורנית, שתאמר לו מה לפעול ומה לתקן, במה להועיל ובמה להשתדל...
אין לך דוגמא טובה יותר מ"התפרצות" הגל הענק של לומדי הדף היומי במחזורו החדש, ודווקא בקרב מחננו.
"הדבר" הזה לא קרה מעצמו. לא דיברו עליו ברדיו עשרים פעם ביום, ואף לא כתבו עליו בעתוני הערב. אפילו ב"הצפה" הוא הופיע בצנעא יתירה (מדי). אז, איך זה קרה ? פשוט מאד: הרבנים המקומיים - הקהילתיים, רבני בתי הכנסת, הרמי"ם בישיבות, הם אלו שעשו זאת. הם שדיברו, והזכירו והטמיעו ושכנעו ודירבנו ודחפו וחזרו ועוררו, ובזכותם - באה הברכה הגדולה הזו לעולם.
מכאן ראו נא רבותינו כמה כחכם גדול. ואל נא תשיבוני ב:"זה לא דומה". ב"הרבה יותר קל לדבר על "עשה טוב" מאשר על "סור מרע" ו"זה לא פוגע ולא מעליב ולא מתסיס ולא ולא ולא..."כי זה כן. זה כן מלמד על יכולתכם, על כח השפעתכם. זה כן מלמד על רגישות הצבור שלנו, על נכונותו וצמאונו לקבל, לשמוע, לתקן, לשמור ולעשות ועל כמיהתו להיוֹת מונהג בדרך של תורה.
זה לא יותר קל לבֹא לשיעור של שעה בכל יום, בשבת ובחול, בהתמדה ובמסירות, למרות העומס והעייפות, מאשר לקבל על עצמך איזו קבלה קטנה, להחליט על תקון קטן, בעינייני לשון הרע למשל, או בענייני צניעות, או בנושא ממוני או בענין חברתי כלשהו.
אבל כדי שזה יקרה צריך משהו (כלומר: מישהו) מעורר מדליק, מזכיר, משפיע, משכנע. בקיצור: צריך מנהיג...
לא לומר חלילה קטגוריה על קהלנו באתי. צבור נפלא יש לנו. נוער מדהים, עם כל השגעונות והגוונים והכיוונים. אבל בכל זאת, יש לנו עוד אי-אלו שניים שלושה דברים שבהם עלינו להתקדם ולהשתפר...
החובה להנהיג, לעורר ולהאיר מוטלת לענ"ד כאמור, על רבותינו, מורינו ומדריכינו. אבל הביצוע - בכל מקרה - הוא עלי ועליך ועלינו. על כל אחד ואחד מעמנו.
כל אחד הרי מכיר היטב את עצמו, את מעלותיו הרבות ואת חסרונותיו הבודדים, וכל אחד יודע היכן ובמה הוא צריך להתקדם ולתקן.
כל מה שצריך הוא רק לִרצות.
ואם אין אני לי - מי לי ?
"ודבר זה מדרכי התשובה הוא, וזהו שיגרום לנו להסיר הצרה מעלינו" - אמן.