היום יתקיים, לבושתנו ולבושת עיר קדשנו ותפארתנו, מצעד הגאווה ברחובות ירושלים.
לצערנו, כבר הורגלנו ב"מסורת" נתעבת זו. מצעד המוני שכול כולו משדר פריקת עול וסירוב להתמודד עם יצרים, אשר מזמין עוד ועוד קהלים להצטרף לפריקת עול עליזה זו.
השנה, אני סבור שצערנו צריך להיות גדול שבעתיים, ואולי שבעים ושבעה. ומדוע? מה השתנה מצעד זה מכל המצעדים? עד כה, מצעדים אלו היו נחלתם של החילוניים שמתכחשים למושג "יצר הרע", ומסרבים להכיר במציאות של איסור והיתר, מצווה ועבירה.
השנה מתכננים להצטרף למצעד ארגונים "דתיים" למיניהם. מה שהחל כאספסוף הזוי בשנים קודמות, מקבל תאוצה ורוח גבית מהתקשורת, ועוד עלול להפוך למסורת דתית...
כמובן תשאלו מיד, מה לאנשים דתיים ו"למצעד הגאווה"? תשובות רבות תקבלו, ובכולן טמונות מצוות חשובות ויקרות: באים לסייע במניעת מקרי התאבדות אצל בעלי נטיות מיניות הפוכות; באים להשתתף עם ציבור זה בקשייו; למחות על יחס מעליב של החברה כלפיהם. ואפילו סברה למדנית יש כאן: התורה לא אסרה את הנטייה, היא אסרה רק את המעשים, לכן מצווה להשתתף ולחזק את בעלי הנטייה, ועוד ועוד.
הסברה האחרונה לעיל (ששמעתיה באוזניי מפי אישיות רבנית וציבורית ידועה) הזכירה לי משל ששמעתי לפני שנים מהרב שמואל טל שליט"א, ראש ישיבת תורת החיים, בהקשר אחר.
בן למשפחה תורנית סטה מדרך התורה. הנער הלך והדרדר עד שהגיע לדיוטא התחתונה, והחליט להתחתן עם נערה נוכרייה. בכיות משפחתו וזעקת רבותיו לא הועילו - הנער בשלו, מתעקש להתחתן עם גויה זו. וכך היה. כמובן שבני משפחתו לא הגיעו ל"יום שמחת לבו", אלא ישבו אבלים ודוויים, כאדם שמתו מוטל לפניו. החתונה לוותה בפריצות כמסורת משפחת הכלה. השמחה הרקיעה שחקים והכל התנהל בדיוק כמתוכנן. ופתאום, אל רחבת הריקודים נכנס אדם בלבוש חסידי, ומתחיל לשיר בכל עוז ובהתלהבות גדולה. הציבור הנדהם שאל אותו: סליחה, אבל מה לך ולשמחה זו? הפטיר להם החסיד: ברוך ה', זכיתי לסיים כעת מסכת בבא בתרא...
הדתיים שצפויים להשתתף בעליזות יתירה במצעד הגאווה, אולי לא התעדכנו כראוי על מה הגאווה ועל מה העליזות... מטרת המצעד לתת לגיטימציה מוסרית לקיים יחסים שאסורים על פי התורה, אשר דינם מיתה. לגיטימציה ציבורית, אך בעיקר אישית אצל אנשים שעדיין "בארון", ומתביישים להצטרף בגאווה לחבורה זו. החילוקים בין הנטייה לבין המעשה עצמו, אולי היו נכונים לבית המדרש, אך בשום פנים ואופן לא נכונים לרחבת הריקודים המתועבת הזו.
אם באמת רצוננו כאנשים דתיים לסייע לאותם צעירים וצעירות מבולבלים, עלינו לשים סוף לסחף מסוכן זה, לאובדן עשתונות ערכי זה. אם רצוננו לסייע, יש באמת הרבה מה לסייע. לתרום לגופים שתומכים במסירות בצעירים אלו, משמחים אותם ומשיבים את נפשם, ומכוונים אותם להתמודד בהצלחה עם הנטייה. התוצאות מדהימות - רבים מהם זכו לבנות בית נאמן בישראל.
עלינו לתרום למדענים ופסיכולוגים יראי שמיים שיחקרו דרכי טיפול שונות לצעירים אלו. אין לאנשים בעלי נטיות אלו סיבה להתבייש בהן וכל שכן בעצמם. אך יש להתבייש בחוסר נכונות להתמודד איתן.
אם רק נפסיק להתבייש בתורת ה' שניתנה לנו, אם רק נפסיק להחביא בארון את המצוות שניתנו לנו בסיני, אם רק נתגאה במוסר התורה ומצוותיה - או אז, יתגאה בנו הקב"ה, וייאמר עלינו: "ישראל אשר בך אתפאר".