בשבוע שעבר, כתבתי על הקלות בה מוכנה המפד"ל לקבל לתוכה חילוניים, כסממן של תופעת המרת הזהות הדתית בזו הלאומית. האמונה בה', התורה וההלכה נדחקו לשוליים, ואת מקומם תפסו ערכי הציונות, הלאומיות והישראליות, כערכים המרכזיים של חלק מחובשי הכיפות הסרוגות. אחד מהמגיבים למאמר, נתן לי את הרעיון איך להמחיש את הנקודה - באמצעות הצגת תמונת מראה של המציאות העכשווית. הנה לפניכם התרחיש הבא:
"והרי לידיעה שהגיעה זה עתה: יואליש קרויס, מהעדה החרדית בירושלים, הודיע על כוונתו להצטרף לבית היהודי. בתגובה לטענות לפיהן לא יוכל להתקבל למפלגה, שכן אינו ציוני - השיב קרויס, שהוא ציוני לא פחות מאורי אורבך: "מה זה ציוני בכלל? אני תושב ירושלים זה עשרה דורות, מתפלל כל יום שלוש פעמים 'ותחזינה עינינו בשובך לציון' - זה לא ציוני בשבילכם? אני ציוני בדרכי שלי, שהיא לא פחות טובה משל אף אחד אחר. אז מה אם לא שירתי בצה"ל, ואני לא חוגג את יום העצמאות? בעיני, לשמור על קלה כבחמורה, להקפיד על הלכות שבת, כשרות וצניעות, ולהיאבק כנגד הריסת הדת בארצנו - זו הציונות האמיתית! ישנם חרדים רבים שחושבים כמוני, וישמחו לתמוך במפלגה המשלבת דתיים-לאומיים וחרדים."
מה לדעתכם תהיה תגובת המפד"ל? מה יאמרו בציבור הדתי-לאומי על הרעיון לשלב חרדים קיצוניים במפלגה?
אפשרות אחת היא, שהללו יתקבלו בזרועות פתוחות: סוף סוף, הרי רב בינינו המשותף על המפריד - כולנו מאמינים בה' ובעיקרי היהדות, מקבלים עלינו את חוקי התורה, נאמנים להלכה ולשולחן ערוך ומשתדלים לקיים את המצוות כמיטב יכולתנו. גם אם ישנן מספר מחלוקות על דגשים מסוימים, על קולות וחומרות ועל שיטות פסיקה - אין ספק שההבדלים הללו פעוטים לעומת הפערים בינינו לבין הציבור החילוני, שהקשר שלו לערכים הללו הנו רופף ביותר, במקרה הטוב. אם הצלחנו להתחבר לחילוניים, הרחוקים כל כך מתורה ומצוות, האם לא נוכל להתחבר לאחינו החרדים, שחולקים איתנו את מרבית האמונות והערכים?
יתרה מזאת, גם שיקולי התועלת קוראים להעדיף שיתוף פעולה עם החרדים. הרי, כפי שאמר כצל'ה לא מזמן, זו רק שאלה של זמן עד שהדתיים והחרדיים יהפכו לרוב במדינה, ואילו החילוניים יצטמצמו למיעוט שולי. האם לא כדאי לחשוב צעד אחד קדימה, ובמקום להיצמד לספינה החילונית השוקעת, להתחיל להתחבר לכוח החרדי העולה וצומח? לא רחוק היום, בו החזון של מדינה יהודית, המתנהלת לפי התורה וההלכה - יהיה בר מימוש, ובידינו תהיה האחריות להגשים זאת. ואם אנו רוצים להיות מסוגלים לכך, עלינו להתחיל כבר עכשיו ליצור קשרים עם רבני הציבור החרדי ומנהיגיו, כדי להבטיח שיתוף פעולה פורה ומוצלח בעתיד. נכון, יש הרבה משקעים ופערים שצריך להתגבר עליהם; אבל אם הוכחנו לחילונים הצברים הגאים, שאנו יכולים לייבש ביצות ולשרת בסיירות לא פחות טוב מהם - האם לא נוכל להוכיח למועצת גדולי התורה וראשי הישיבות, שאנו יכולים ללמוד תורה ולהדר במצוות לא פחות טוב מהם? הערוץ החרדי נראה כמו אפיק השקעה מוצלח ביותר ומתבקש ביותר מכל הבחינות.
ואולם, מסופקני אם אלו אכן תהיינה התגובות. האפשרות האחרת היא, שהתגובות ינועו בין גיחוך של זלזול, לבין פאניקה היסטרית מפני התחרדות אפשרית של הציבור הדתי. כבר היום ישנם לא מעט חובשי כיפות, שהדיבר הראשון בתורתם הוא "לא תהיה כמו החרדים", שזועקים חמס על כל שרוול שמתארך או טלוויזיה שמושלכת מהבית. עבור רבים, שותפות עם מחללי שבתות, אוכלי שרימפס, ושוכבי משכב זכור היא פסגת השאיפות, ואילו חבירה ללובשי השחורים מגודלי הזקן, היא מוקצה מחמת מיאוס - הרי איך אפשר לשבת לשולחן אחד עם מי שלא שירת בצה"ל, ולא עומד בצפירה של יום הזיכרון?! מדינה חילונית, שקניוניה פתוחים בשבת, שערוציה שטופים בזימה, שילדיה מסתובבים ברחובות הלומי אלכוהול, סמים ותוכניות ריאליטי - היא עבורם חזון אחרית הימים; ואילו מדינת הלכה, שהשבת, הצניעות וערכי התורה הם חוקיה - היא עבורם הסיוט הגדול ביותר. ומדובר, להזכירכם, בחובשי כיפה, הקוראים לעצמם דתיים. הם אכן כאלה - אבל אולי כדאי שישאלו את עצמם באיזו דת בדיוק הם חברים.
כמו המאמר הקודם, גם מאמר זה לא בא לחוות דעה בשאלה הפוליטית של שיתוף חילוניים או חרדים. הוא בא להציב מראה בפני הציבור הדתי-לאומי, ולשאול מי אנחנו באמת, ומה באמת חשוב לנו.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.