בדרך חזרה מגוש קטיף אספתי ברכבי טרמפיסט תיכוניסט. 'זהו הכל נגמר'. הוא החל לקונן. 'לא עזרו ההפגנות, לא עזרו הסרטים הכתומים. אפילו מכל מבצעי ה'פנים אל פנים' יצאנו 'על הפנים'. ימים ולילות דפקתי על דלתות בתים של אנשים שאני לא מכיר בערים נידחות שבחיים לא ביקרתי בהן, ושום דבר טוב לא יצא מזה'. 'דווקא יצא מזה הרבה מאוד', אמרתי לו. 'אם דפקת על דלתות בתים בערים שלא ביקרת בהן מעולם, זה כבר רווח עצום'.
הטרמפיסט שלי, כמו רבים אחרים, לא שם לב שחלק מהאמצעים בהם נקטנו כולנו במסגרת המאבק נגד ההתנתקות הן מטרות נעלות בפני עצמן. מבצעי ה'פנים אל פנים' שהחלו בתקופת משאל מתפקדי הליכוד ונמשכו במשך כל השנה האחרונה, נולדו מתוך רצון להביא לשינוי בדעת הקהל, אבל חשיבותם גדולה הרבה מעבר לכך. פתיחת הדלתות הזרות בערים לא מוכרות, פתחה לרבים מאתנו צוהר לעולם שאנחנו מנותקים ממנו לא פחות משהוא מנותק מאתנו. ההתחברות הזאת אל קהלים לא מוכרים, נכשלה אמנם כאמצעי, אבל היא מוכרחת להימשך, כמטרה בפני עצמה.
המבחן האמיתי מתחיל עכשיו. מבצעי 'פנים אל פנים' מוכרחים להימשך אבל אסור להסתפק רק בביקורים. במדינת ישראל מתנהלים כיום גם מאבקים חברתיים חשובים שמשוועים לעוצמה הכתומה שבערה בכל הארץ בחודשים האחרונים. אחרי שנגמור לדאוג לאחינו הגיבורים שגורשו מבתיהם, חייבים לדאוג גם לאחים אחרים שלנו, משבטים אחרים בחברה הישראלית. אחים שלא מקבלים משכורת בזמן, אחים שמופלים לרעה בתנאי העסקתם, אחים מובטלים, אחים עשוקים, אחים שאולי נראים קצת אחרת מאתנו, ובכל זאת, הם אחים. זו לא טענה, לא האשמה וגם לא הלקאה עצמית. זו רק תקווה שההתחברות לא תישאר מכשיר לסיכול התנתקויות גיאוגרפיות בלבד, אלא תיהפך לדרך חיים.