עַתָּה יָדַעְתִּי מַדּוּעַ
שְׁנֵי חֲדָרִים לוֹ לַלֵּב,
בָּאֶחָד יִתֵּן אִישׁ עַצָּבֶת
פֶּצַע וְחַבּוּרָה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ
וּבְמִשְׁנֵהוּ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַנִּיחַ
תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.
מִן הָאֶחָד הֲמוֹן שִׁיר
יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן
בִּנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים
וְקוֹל כִּנּוֹר יִשָּׁמַע
וּבַשֵּׁנִי הוֹלֶם פָּעַם גַּעְגּוּעַ
תּוּגָה עַצְּבַת לֵב וְרוּחַ נְכֵאָה,
שָׁם בְּעִצָּבוֹן לֹא יְרֻנָּן.
ושוב עליתי להר הבית, ושוב לא ידעתי את נפשי. הפעם היינו קבוצה גדולה יותר ופגשנו עוד קבוצות , עוד אנשי תורה ורבנים. זכינו לשמוע דבר תורה מהרב טנדלר שגם עשה קריעה בחולצה. מצד אחד מציאות משמחת. מצד שני- החזון החסר והפגום.... החורבן.... בבואי הביתה קבלתי במייל אסופת שירים של יהושע מנחם רוזנברג הנשוי לבת דודתי נחמה. השיר המובא כאן היה לי נחמה, היטיב לתאר את אשר בלבי.
אני עולה להר הבית ולבי מתרונן. מה יש שם , בהר, שמושך אותי בחבלי קסם? שם למעלה על ההר העולם למטה נשכח, נוכחות השכינה מהלכת עלי קסם. האם יש קשר בין גיאוגרפיה לרוחניות? האם יש קשר בין רוחות השמים למציאות השכינה? מסתבר שכן.
עם ישראל חידש דבר בעולם האלילי של פעם. כל העולם האלילי היה עומד ופניו לכיוון מזרח, סוגד לשמש. עם ישראל בבית המקדש עמד ופניו לכיוון מערב. אנו לי-ה ולי-ה עינינו. השכינה במערב. כשאני עולה להר הבית המצפן הפנימי שלי מסתדר נכון, מרגיש נכון. עומדות אנו ופנינו למערב, אל מול פתחו של המקדש. מימיננו מוריק השטח שהיה בעבר עזרת נשים. בקרוב ממש נהלך גם שם. העוצמה של המקום כל כך משמעותית, שאני מרגישה את ה' קרוב, שפתי ממללות תפילה.
בירידה מן ההר לבי כבד עלי. איך אוכל לתאר את שהרגשתי? זר לא יבין זאת.
אז הנה דברי השיר. תודה. תודה לך ה' על הזכות, תודה על ההזדמנות. תודה על העבר, ההווה, ותודה על עתיד מבורך הצפוי לנו.
בָּאֶחָד נֹצֵר הָאָדָם רִגְעֵי חֵן
פֵּרוּרֵי זִכְרוֹנוֹת וְחֹם אַהֲבָה
וּשְׁעוֹת נֹעַם יִשְׁמֹר
בַּשֵּׁנִי רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת
פְּרִידוֹת וּבְדִידוּת
אֲשֶׁר תִּמְצֶאןָ אֹתוֹ יַכְמִין
בַּאֲפֵלַת הַפְּרוֹזְדּוֹר שֶׁבֵּין הַחֲדָרִים
גַּעְגּוּעַ וְחֶדְוָה נִפְגָּשׁוּ
גִּילָה וּבְדִידוּת נָשָׁקוּ
וַיִּוָּלֵד שִׁיר כִּסּוּפִים.
עליות הנשים הבאות תתקיימנה בעזרת ה' בח' אלול, כ"ב אלול, ובחול המועד סוכות.