לא פעם ולא פעמיים כאשר בוחנים את הפוליטיקה המגזרית עולה השאלה אצל המתבוננים מהצד, "לאן נעלם השמאל הדתי?". שוב ושוב מעלים את זכרה של המפד"ל הישנה והמתונה או את אנשי מימד ודומיהם שגם אם אף פעם לא היו רוב שהשמיעו קול ברור בציבוריות הישראלית של ציונות דתית עם נטייה שמאלה.
המציאות היום מראה תמונת מצב שונה לגמרי, לפעמים נראה שהמכנה המשותף הרחב ביותר של הציונות הדתית הוא עמדה ימנית שיכולה לעתים רחוקות להגיע מקסימום עד לשוליים הימניים של המרכז אבל לא מעבר לזה, אנחנו מסוגלים להכיל במפלגת הבית של הציונות הדתית גם את מי שנוסעים בשבת ולא בהכרח שומרים את דיני הכשרות אבל לא את מי שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית גם אם הם מקפידים על קלה כבחמורה.
נראה לי שניתן להסביר זאת דרך שני תהליכים, האחד הוא שהשמאל הציוני הדתי היה ברובו יותר פרגמטי מאשר אידאולוגי, אם בראשית ימי אוסלו חלום השלום היה נראה אפשרי האינתיפאדה השנייה ועליית החמאס ניפצו את התקוות האלה.
והשני (שהוא המהותי יותר בעיני) הוא העובדה שמפעל ההתיישבות הפך אצל רבים מבני הצינות הדתית מאידאולוגיה לחיים ממשיים. אני זוכר באחת ממערכות הבחירות בהם הייתי ילד תשדיר של מר"ץ בו יוסי שריד מבקר במבנים ריקים בהתנחלויות במגמה להראות שהכול פיקציה, גם אז הדברים לא היו מדויקים אבל היום ברור לכולם שתשדיר כזה לא מתקבל על הדעת. ההתנחלויות הפכו לבית של הרבה מאוד אנשים, מי שעלה לסבסטיה בשנות השלושים לחייו כבר חצה את גיל השבעים ויש לו היום כבר נכדים ואולי אפילו נינים. מדובר על מרקם חיים שלם, על בית במובן הכי ראשוני ופשוט של המילה הזו, עבור מי שנולד והוליד ילדים ביישובי יש"ע המחשבה על כך שיכול להיות שמחר יעלו דחפורים על כור מחצבתו כואבת הרבה יותר מאשר המחשבה על פשרה רעיונית כזו או אחרת, על רעיונות אפשר להתווכח אבל כשאדם חש מאוים קשה לו מאוד לדבר ולנהל שיח. הדור הקודם של הציונות הדתית עיצב את מפעל ההתיישבות הדור הנוכחי עוצב על ידו. ומי שלא גר שם למד שם או ביקר שם, או שחבריו ובני משפחתו מתגוררים שם, מה שלא נכון אפילו עבור חלקים גדולים מהימין שאינו משתייך לציונות הדתית שרובו עדיין לא חוצה את הקו הירוק כעניין שבשגרה.
ואם מישהו היה צריך הוכחות באת ההתנתקות והמחישה את העניין, היא המחישה את הפגיעה של התהליך במרקם הקהלתי, ביציבות הכלכלית , בחוסן הנפשי ולעיתים אפילו בתא המשפחתי. הטיפול המסורבל במגורשים המחיש שהחרדות הן לא חסרות בסיס, הן יכולות להתממש על אף המחיר הכבד, כאשר יש לחלקים בציבוריות הישראלית נכונות לגבות אותו מהמתיישבים גם לאחר שהובהר שהדבר הוביל הידרדרות בטחונים חסרת תקדים ולא לשיפור המצב.
האקדח המוצמד לרקה כרגע עבור בני הציונות הדתית הוא לא תחבורה ציבורית בשבת ולא יחסי דת ומדינה ואפילו לא הסוגיות הכלכליות (לא שהן חלילה אינן חשובות, אלא שהן פחות מאימות ובוערות) האקדח המוצמד לרקה הוא הנאום של סתיו שפיר שעושה למפעל הזה דמוניזציה נוסח הפרוטוקולים של זקני ציון, זה לא שהוא מושלם ואין בו מה לתקן, אבל כשגם מיגון לאוטובוסים או כסף לגני ילדים אינו לגיטימי, כוונת הדברים היא בעצם להגיד שאין בעיה לעלות עליו עם דחפורים. צדק חלוקתי אליבא דסתיו שפיר הוא התנקות נוסח גוש קטיף וגרוע מכך, כי גם פיצוי הולם לא מגיע. הציונות הדתית אכן מפחדת מהשמאל ומתקשה להכיל אותו בתוכה מפני שהיא יודעת מה הוא מסוגל בנחישות וללא רגישות לעשות. כשמצמידים לך אקדח לרקה קשה לך להתפשר ולעסוק בינתיים בנושאים אחרים.