מדי שנה, אחרי שמסיימים להתלבט בשאלה הרת-הגורל הנוגעת לתוואי מסלולו של ריקוד הדגלים ואחרי שלובשים לבן וצועדים ברחובות ירושלים; ואחרי סיסמאות השטנה נגד הציבור הערבי - אלו שנישאות מדי שנה במהלך המצעד, תחת אצטלת הדגל הלאומי; ואחרי שמסיימים להיפגש עם החבר'ה מהשבט ומהתיכון ומהשכונה ומגיעים אל רחבת הכותל המערבי, נשמעים מהרמקולים אותם הקלישאות הידיעות, המחממות את ליבו של הציבור הדתי-לאומי מידי שנה.
לא משנה מי הנואם או כמה גדולה הכיפה הסרוגה או השחורה שלראשו, תמיד יהיו אלו אותן סיסמאות פוליטיות ריקניות, מלאות אוויר חם, מהסוג שממלא (מאז שאני זוכר את עצמי) את תוכנו של היום המתקרא "יום ירושלים". אותו פוליטיקאי ממוצע יעמוד אז מול רבבות הצועדים, לובשי הלבן, ויזעק להם את הנוסח השגרתי: ירושלים היא בירתנו לנצח נצחים, לעולם לא תחולק, לעד תשאר תמימה ושלמה וזכה, ברה ונקייה.
ואז ההמונים יחרו-יחזיקו אחריו ויסייעו לבת הקול להדהד ברחבת הכותל, כאילו עוצמת השאגות לבדה, היא זו שתכריע את גורלה של העיר. כאילו נפנוף הדגלים והקריאות הפוליטיות, הם אלה שיהדהדו עד אוזניו של נשיא ארה"ב, או יו"ר מועצת האו"ם. כאילו כל המינגלינג הדתי-לאומי הזה, הוא זה שישכנע את השגרירויות הזרות, היושבות להן בטח בתל אביב, להעתיק כבר את מיקומן אל בירת מדינת ישראל מזה כארבעים שנה.
כולי עלמא לא פליגי כי ירושלים תחולק
אלא שכל מי שיש לו ולו הבנה בסיסית בפוליטיקה או ביחסים בינלאומיים, מבין כי הכל אינו אלא עניין של זמן - ולא הרבה זמן. שכולי עלמא לא פליגי כי ירושלים תחולק ותחולק היטב, בין ישראלים לפלסטינים, בין ערבים ליהודים - בין מזרח העיר למערבה, תוך יצירת איזור חיץ בשליטה בינלאומית. אין היום יותר מחמישה חברי כנסת שחושבים אחרת וככל הנראה גם הם מבינים כי הר הבית כבר לא כל-כך בידינו וכי על השכונות הערביות במזרח העיר אנחנו הולכים לוותר, בעיקר מפני שאין לנו מה לחפש בהן.
לא מעט מרבני המגזר ומאנשי הרוח שלנו, יצאו בזמנו על מה שנתפס בעיני רבים כהבטחה ביחס לאי-יישום תוכנית ההתנתקות: "היה לא תהיה". מחנכים ומחנכות התגייסו כדי להשיא עצה, כיצד לחנך את הנוער כדי שיבין שמדובר בתפילה, במשאלת לב, ולא בהבטחה מפורשת. העצות נותרו באוויר והשאלות נותרו באוויר, ואיש אינו שם את דעתו על המושג העגום של הולכת השולל. ראוי הוא יום ירושלים כדי להפנים ולהבין, בעיקר במערכת החינוך שלנו, את עתידה של ירושלים.
כי הרי מי שחרד באמת לגורלה של העיר, ולא מתוך גחמות פוליטיות, מבין כי מה שיציל את ירושלים אינו תלוי בחלוקת השטח בינינו לבין המדינה הפלסטינית, תבנה ותכונן. על ירושלים יש להאבק בתוך גבולות הארץ: בתל אביב וברמת גן, באזור השרון וצפונה, בנגב ובדרום. בכל אותם ישראלים ממוצעים היושבים בביתם ולא מבינים את העיר ירושלים, ולא מבינים מה יש להם לחפש בה. בכל מי שמסתפק בתמונתו של הכותל על הדסקטופ, או בפסטיבל סופרים אחד או שניים, פעם בכמה שנים. ירושלים של ימינו ריקה מכל תוכן, היא עומדת בודדה וגלמודה בתוך הישראליות המתחדשת, מנפנפת בגשר המיתרים העגום - ונותרת בעליבותה.
איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם? ישבה בדד, מפני שהעולם התרבותי-ישראלי פועל ופועם היום מתל אביב. מפני שתחנות הטלוויזיה אולי נאלצות לשדר מירושלים-רבתי, אך זה הרי עניין טכני בלבד - את התוכן הם שואבים הרחק-הרחק מאזור חיוג 02. מפני שהציבור הדתי לאומי ממשיך להאמין כי אם יצעד וימשיך לצעוד בירושלים, אחת לשנה, הרי שהוא יצא ידי חובת הצלת העיר.
בזמן שאתם צועדים לכם שם, בכביש 1 או בשייח' גראח', אתם מוזמנים לשאול את עצמכם: לשם מה אנו בכלל צועדים? מול מי אנחנו מפגינים, או מה אנחנו מבקשים להוכיח? האם כל זה למען כבודה של ירושלים, או שמא מדובר בסוג של מצעד גאווה דתי-לאומי, שכל כולו "כוחי ועוצם ידי" העטוף בדגל הלאום? אתם, אמני האשליות, האם לכם נועד יום ירושלים? ואם כן, אז מי בכלל צריך אותו?