יום הדין קרב ובא. לא ראש השנה - זה יום-דין שגרתי ומוכר; הכוונה היא ליום הכרזת הפלשתינים על מדינה באו"ם. נכון לעכשיו, איש אינו יודע מה יקרה. יש המהלכים אימה על הציבור בדיבורים על צונאמי מדיני, אינתיפאדה שלישית ומלחמה אזורית, ויש הטוענים שמדובר בהצהרה חסרת כל משמעות, שיכולה אפילו לפתוח חלון הזדמנויות לטובת ישראל. על רקע הפרשה שקראנו בשבת שעברה, אנו כיהודים יודעים שכל תסריט הוא בגדר האפשר - מ"בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך", עד חלילה "בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו". אין צורך להיכנס לפאניקה, אבל אסור גם להיות שאננים, וכמו בכל מפגש עם הגויים צריך להתכונן לכל האפשרויות, דורון, תפילה ומלחמה.
נשאיר למומחים ולפרשנים את כל ההסברים על ההשלכות המדיניות, המשפטיות והפוליטיות של המהלך, וננסה להבין קצת מבחינה אמונית מהי משמעות הדברים. מצד אחד, אין ספק שנוכחותם המתמשכת של הפלשתינים בארץ מהווה עבורנו הגשמה ברורה להכאיב של הפסוק "וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ". לצערנו אנו רואים כיצד מתקיים בהם "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה", כיצד זוכים המרצחים של ערפאת, שהיו מוקצים מחמת מיאוס בכל העולם, להשיג הכרה בינלאומית גורפת ב"זכותם" על ארץ ישראל. הכאב על כך שלמרות כל מסירות הנפש היהודית, כל הדם שנשפך, כל התפילות וכל המאבקים שהתחוללו, עדיין נראה שארץ ישראל הולכת ונשמטת מתחת ידינו - הוא קשה מנשוא, הן ברמה האנושית והן ברמה האמונית. ארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל נראה שלמרות הייסורים הרבים, עדיין לא זכינו לקניין הארץ בשלמות, ואי אפשר שלא לזעוק "מדוע דרך רשעים צלחה?!"
אולם מצד שני, בהסתכלות רחבה יותר על ההיסטוריה היהודית, אנו מגלים שאין כל חדש תחת השמש. בכל תקופה, מאז ומעולם, חלקים מארץ ישראל היו נתונים לשליטת נוכרים. החל מימי כיבוש יהושע, מוסר לנו ספר שופטים רשימה ארוכה של מובלעות כנעניות שלא הורישו בני ישראל, אם בשל רשלנות או אזלת יד. רצועת עזה ועריהם של הפלשתים, שמרו על עצמאותן גם בימי הזוהר של דוד ושלמה, ואף מאוחר יותר. בתחילת בית שני, היו חלקים נרחבים מהארץ בשליטתם של הכותים ו"עמי הארצות", וערים רבות היו נוכריות ויווניות לחלוטין - מציאות שמשתקפת היטב הן בכתבי ההיסטוריה והן בספרות חז"ל. נראה שמעולם לא זכה עם ישראל להגשים את חזון הריבונות על ארץ ישראל השלמה - לא רק על אותם חלקים נרחבים בעבר הירדן המזרחי, בלבנון ובסוריה, אלא גם בתוך אותם גבולות שכן עמדו לרשותו.
מדוע זה כך? ספר שופטים כותב שני נימוקים לדבר: "וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יְהוָה לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן, רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם... וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה". הגויים נחוצים כדי ללמד את בני ישראל מלחמה, וכדי לנסות את עם ישראל.
הנימוקים האלה תקפים גם היום. מה היתה מדינת ישראל בלי הערבים? כפי שכותב מוטי קרפל בספרו "המהפכה האמונית", אלמלא האיום הקיומי המתמיד מצד הערבים, יתכן מאד שישראל היתה הופכת ללא-יותר מאשר מדינת עולם שלישי נחשלת, רפובליקת בננות שאינה תופסת שום מקום מרכזי בעולם. המאמץ הצבאי המתמשך, דורש מאיתנו להפעיל את מיטב כישורינו כדי לפתח את הנשק, הטכנולוגיה, המחשבים, המודיעין ושאר המערכות המתקדמות שבידינו. לא לחינם ישראל מובילה בעולם ברבים מתחומים אלה. ללא הערבים, יתכן מאד שמדינת ישראל היתה נראית היום דומה יותר ל"פלשתין" מאשר למה שהיא עכשיו.
אבל מעבר למדינה ולטכנולוגיה - מה אנחנו היינו? מה היה מאחד אותנו, ומונע מאיתנו לאכול אחד את השני, אם לא האיום המתמיד מצד שכנינו שאינם מבחינים בין דתי לחילוני, בין ימני לשמאלן? מה היה בכלל מגדיר אותנו כעם יהודי, ומונע מאיתנו להיבלע ב"מרחב השמי הים תיכוני", כמו אינספור השבטים האחרים המסתובבים בו? עבור יהודים רבים, הדבר היחיד ששומר את זהותם הוא קיומו של האחר, הגוי, של "מי שאני לא". האור צריך את החושך כדי שיבחינו בו, וכנראה שגם אנחנו צריכים את הערבים פה, לפחות עד שנגבש זהות יהודית ברורה ומקובלת על כולם.
יש מקום בהחלט להצטער ולכאוב, אבל באותו זמן, לדעת שכך מנהיג ה' את עולמו. אם לאורך כל ההיסטוריה, לא זכה עוד אף דור לשלטון יהודי מוחלט על הארץ, כנראה שתפקידם של הערבים עבורנו טרם הסתיים. מתוך אמונה נמשיך למלא את תפקידנו, עד שנזכה שיתקיים בנו "וירשתם אותה וישבתם בה".