הדיון הציבורי על רפורמת הקרקעות של נתניהו, העלה מן האוב את הציווי המקראי על שנת היובל. דין זה, המצווה על חלוקה מחודשת של קרקעות, נתפס בעיני רבים כצו שוויוני הנוגע בהגבלת הבעלות הפרטית על הקרקע בפרט ועל השוק החופשי בכללותו. הפסוק המצוטט ביותר מפרשה זו, ואולי המצוטט ביותר השנה, הוא פסוק הסיום, הקובע כי 'הארץ לא תימכר לצמיתות'. פסוק זה מפורש כתמיכה בבעלות הקולקטיבית של המדינה על הקרקע, ובשלילת האפשרות לקניין פרטי בקרקע. ואולם, עיון מדוקדק בפסוקי המקרא מגלה רעיון אחר לחלוטין - מצוות היובל מבוססת למעשה על קניין קרקע פרטי, וחוקיה נועדו לחזק קניין זה ולהנציח אותו לדורות.
כידוע, כאשר נכנסו בני ישראל לארצם חולקה הארץ לשבטים, אשר חילקו אותה לנחלות לפי בתי-אב. החל מאותו רגע, כל בית אב - אשר מן הסתם ניהל חלוקת קרקע פנימית בנחלנו - היה הבעלים הבלעדי של חלקת נחלה בארץ. בניגוד למנהג המלכים הקדמונים, יהושע בן-נון לא נטל את הארץ לעצמו או לאציליו, אלא העניק אותה באופן בלעדי לעם. אם תרצו, מדובר בהפרטה הגדולה בהיסטוריה. החל מאותה רפורמה אגרארית מכוננת, הארץ הייתה בבעלותם הפרטית של משפחות ישראל. זוהי 'אחותו' ו 'משפחתו' האמורים בתורה.
מצוות היובל קובעת כי אחת לחמישים שנה יש להחזיר את מצב הקרקעות בישראל למצב הראשוני - לחלוקת השבטית-משפחתית הקדומה. מצווה זו איננה שוללת את הבעלות הפרטית על הקרקע, אלא נועדה להנציח אותה, על מנת למנוע מהבעלים וויתור מוחלט על זכויותיו הקרקעיות. המצווה אינה מבטלת את שוק הקרקעות, אלא אוסרת על מכירת קרקע לנצח, ומבססת את השוק על שומת קרקעות יחסית - הקרקע אינה נמכרת לפי שוויה, אלא לפי שנות היבול הנותרות עד היובל: 'במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני תבואות יימכר לך' (ויקרא כה, טו).
הבעלות על קרקע, אשר בעולם העתיק היוותה את הבסיס לקיומו החומרי של האדם, עמדה בבסיס חירותו של הפרט, באשר אין פרנסתו תלויה בטוב ליבו או שרירותו של גורם זר. תופעה זו מוכרת היטב בעולם העתיק, כאשר אזרחים בני חורין נחשבו אותם שיש בבעלותם קרקע. המונח המקראי 'עם הארץ' המתאר את האליטות המקומיות, מבוסס גם הוא על היותם של בעלי הקרקעות אזרחים חופשיים בעלי זכות השפעה פוליטית.
מצוות היובל אפוא, באה לקבוע איסור על האדם למכור את אדמתו לנצח, מכיוון שבכך הוא מוותר למעשה על חירותו. 'כי לי הארץ' האמור בפרשה, מקביל באופן מפליא ל 'כי לי בני ישראל עבדים', האוסר על האדם למכור את עצמו לעבדות. חירותו של האדם, עומדת בבסיס הדרישה לשמירת המצוות, ומהווה אבן-יסוד בתיאולוגיה היהודית. באופן זה, אין זה מפתיע כי אחת המגבלות היחידות שמטילה התורה על הרכוש הפרטי נועדה למנוע את הוויתור על הבעלות הפרטית, ולא להיפך.