"רבנים ליגה ד" היה רק הביטוי האחרון בשרשרת אינסופית של ביטויים מזלזלים כפי רבנים שפוסקים אחרת ממי שאמר את הביטוי הלא ראוי הזה.
אם היה רק הביטוי הזה, ניחא, אך הבעיה היא שהעולם הדתי והרבני מלא בביטויים מזלזלים כלפי ברי פלוגתא, כאילו אף אחד לא פתח מעולם גמרא, וכאילו הגמרא לא מלאה מחלוקות. הרי אם ניקח את הגמרא כמודל, נוכל לראות שהיא מלאה מחלוקות מבלי שבכל דיון יטיח צד אחד עלבונות כלפי הצד השני, הדרך להוכיח טענות היא ב"ראיות" ולא בהכפשות.
אצלנו לעומת זאת, אין דיון ענייני, זה ליגה ד, השני הוא גוי, זה חילוני או חצי חילוני וחברו הוא רפורמי, ההוא מזרע עמלק וחברו רק רוקד "מה יפית".
קראתי השבוע באחד האתרים תשובה לגבי נושא שיש בו מחלוקת גדולה בין הרבנים, וכך היה כתוב כבר בהתחלה: "כל גדולי התורה האמיתיים סבורים שאין" וכו'. הפסקתי להתייחס ברצינות לתשובה כבר בשלב הזה, מכיוון שמהלשון "גדולי התורה האמיתיים" אני מבין שיש כאלה שהם להיפך. כלומר, גדולי תורה לא אמיתיים או אולי בכלל מזוייפים. מבחינתי, אין הוצאת לעז על רבנים גדולה מזה. (ובייחוד שאני יודע שיש רבנים גדולים שפוסקים אחרת מאותה תשובה).
אבל זאת רק דוגמא כמובן. מתי לאחרונה שמעתם ויכוח ענייני בין רבנים מזרמים שונים בציבור, שעוסק בראיות והוכחות לשיטתם בלי לקרוא תיגר על מחויבותם של הרבנים החולקים להלכה האורתודוקסית? מבלי לרמוז שהם פוסקים כך ולא אחרת מתוך רצון לשאת חן בעיני מישהו? מבלי ביקורת לגופם של רבנים במקום לגופם של הדברים עצמם?
הבעיה הגדולה היא שהסגנון הפופוליסטי הזה מחלחל מהרבנים (חלקם) לציבור עצמו, ובמקום ללמוד את הסוגיה ולהביא ראיות לשיטתך, אפשר פשוט להגיד שהרב שלך הוא גדול הדור וזאת השקפת היהדות האמיתית, ואם מישהו יעז להזכיר שהרי יש רבנים שפסקו אחרת, השב לו שהרבנים הללו הם בכלל לא רבנים, ואם הם רבנים אז אין להם בכלל סמכות לחלוק על גדול הדור.
אנשים איבדו את היכולת לראות את המורכבות של המציאות, להבין שיתכן שרבנים גדולים פוסקים כך ורבנים אחרים פוסקים אחרת. שדעות שונות הן דבר לגיטימי ומותר לכל רב להחזיק בפסיקתו, ואין חייב לבטל דעתו.
הטיעון "רוב גדולי הדור" אינו מחזיק מים מכוון שהוא קודם כל דורש מאיתנו הסכמה מוקדמת לגבי זהותו של גדול הדור ואלו שאינם גדולי דור, ושנית, כל עוד כל רב יושב במקומו ופוסק, וכל עוד אין בית דין או סנהדרין מחייב, והמצב הוא שהרוב והמיעוט אינם במקום אחד, לא ניתן לקבוע שהרוב ייכוף את דעתו על המיעוט, או שהמיעוט יתחייב לבטל דעתו בפני הרוב.
האבסורד הוא שנושא תרבות המחלוקת הוא כל כך ברור והגיוני שלא היה צריך בכלל לכתוב על כך שמחלוקות צריכות להיות ענייניות. עם זאת לאור המציאות העגומה, כנראה שיש לכתוב גם את המובן מאליו.
יבואו המתנגדים למאמרי ויסבירו שיש מדרגות בין רבנים ושלא כל רב בית כנסת רשאי לחלוק על הרב הראשי, שלא כל רב רשאי לפסוק לכלל ישראל ושלא כל רב בר הכי לפסוק בכל נושא.
תשובתי לכך הינה שרוב הרבנים יודעים את מקומם ומה מתאים לדרגתם. כך באופן וולונטרי הם מכפיפים את עצמם בפני רבנים גדולים אחרים (בדרך כלל מבוגרים מהם), וברוב המקרים גם פסיקה חולקת של רב צעיר על מה שנראה כדעת חלק מזקני הרבנים תהיה לה אילן של רב גדול ומבוגר אחר להיתלות בה.
גם אם לא, אם יביא הרב הצעיר פסק הלכה מנומק כדבעי כולל הסתמכות על מקורות הפסיקה המקובלים, שום טענה על כך שזקני הרבנים פוסקים אחרת לא תוכל למחוק את פסיקתו ואת הלגיטימיות שלו להחזיק בעמדתו. עם זאת, כמדומני עוד לא היה מקרה ציבורי שכזה, שעסק בפסק הלכה "יבש". הדבר יתכן יותר בפסקי הלכה שכוללים הערכה ואומדן של המציאות או שיקולים מטה הלכתיים, ששם וודאי יש מקום גדול יותר למחלוקות וגם הם לגיטימיות.