לפני שני עשורים נטלתי חלק קטן שבקטנים במשך מספר שנים בהעלאת יהודי אתיופיה ובקליטתם בישראל. מעולם לא חלמתי, גם בחלומות הגרועים ביותר כי עשרים שנה אחר כך בני העולים מאתיופיה ירגישו זעם וכאב גדולים כל כך.
כאשר עסקנו בקליטת העליה נהגנו לומר כי הדור הראשון משלם את המחיר אבל הדור השני הוא שיפרח ויצמח ויהנה מזיעת בני הדור הראשון. אז אמרנו. כיוון שכמעט כל המפגינים שאיתם נכחתי בהפגנה היו בני 15-30. רובם המכריע נולד בישראל, עברית היא שפתם, והם שירתו פה שירות צבאי מלא, חלק גדול מאד ביחידות קרביות והם מאד כועסים, ובצדק.
הם ממלאים את בתי הכלא הצבאיים והאזרחים במספרים עצומים בדיספרופורציה לחלקם באוכלוסייה. הם מתקשים להתקבל ללימודים גבוהים במקומות המעניקים עתיד מקצועי אמיתי, הם משרתים שירות צבאי קשה ומלא אך לא יוצאים לפיקוד, ומהבודדים שכן נמנע לצלוח לדרגות הגבוהות. הם גרים בשכונות נפרדות הנראות לעתים קרובות מדי כמו גיטאות מוזנחים.
לכן הצטרפתי לצועדים וצעקתי אתם את צעקת קיפוחם והזנחתם.
ההפגנה לא הייתה נעימה. היא חסרה ארגון והיו בה מפגינים בודדים שפעלו באלימות, דבר שאינו מוצדק למרות הכעס. אך היו הפגנות קשות מאלו, ובכל זאת בהפגנה זו הייתה ההרגשה שקיימת לגיטימציה לפזרה באלימות. יותר מכל דבר הזכירה לי ההפגנה את פיזור ההפגנות בו נטלתי חלק כחייל בנבי סלח, מול אוכלוסייה עויינת. רק בהבדל אחד. הפעם שני הצדדים היו האחים שלי. השוטרים והמפגינים
מעולם לא ראיתי בהפגנה בתל אביב. כל כך הרבה מכת"זיות ,מעולם לא ראיתי ושמעתי מאות רבות של רימוני הלם שנורו. כל הסיטואציה הזו הזכירה סרט רע. מצד אחד המון מפגינים שנראו שאין להם הנהגה והם לא יודעים לאן הם הולכים ולמה. לא ברור מה הם מבקשים ואיך בדיוק עוזרים להם לקבל את זה ובצד השני המון שוטרים מכל הסוגים והמינים (יס"מ, רוכבים על סוסים, שוטרים רגילים וכו') שגם להם לא בדיוק היה ברור מה הם רוצים להשיג והאם מטרתם היא להכיל את האירוע או להילחם בו.
אני לא מתרגש מכל האנרכיסטים הקבועים שרואים הפגנה ובאים. לא מבנצי גופשטיין ואנשי כהנא למיניהם שהצטרפו להשתוללות ולא מאנשי השמאל האנרכיסטי שרק חפשו להלהיט את הרוחות כנגד המשטרה. הרגשות שלי מופנים לא לאלו, אלא לאותו ציבור גדול של אנשים, בערך 2% מהחברה במדינת ישראל, שחש תחושה קשה של נרדפות ואפליה.
שמחתי אומנם לראות את נפתלי בנט מצד אחד ואת מרב מיכאלי, זהבה גלאון ואיימן אודה מצד השני. אך הצטערתי שרק הם באו. לדעתי כל נבחר ציבור ראוי לו שיראה וישמע את המצוקה. היא אמיתית וכואבת.
חזרתי לביתי כאשר חשתי שבמקום לבטא כאב אמיתי המקום הופך לכר להשתוללות והתבהמות. בדרך לביתי שמעתי אשה יוצאת אתיופיה שעובדת אצלנו באחד המרכזים הקהילתיים אומרת לחברתה. "מגיל 16 לא בכיתי כל כך הרבה ביום אחד. מה יהיה אתנו? מה נאמר לילדים מחר בבוקר? אין לנו מדינה אחרת וזאת שיש לנו מפלה אותנו. לא היו לי תשובות. אז ישבתי וחיפשתי אותן.
חיפשתי אותן בבית עם צוות של החברה למתנ"סים הארצית, שאני היו"ר שלה. התחלנו לכתוב להכין תוכנית עבודה מסודרת לקיץ הקרוב להגברת הפעילות עם בני העדה במרכזים הקהילתיים ברחבי הארץ. כיון שהשיפור יגיע מהמעש ולא מהזעם לבדו, וגם לא מחיבוקים ואמפתיה, מוצדקת ככל שתהיה. כדי שהשאלה "מה נאמר לילדים מחר בבוקר?" לא תצוץ שוב 20 שנה מעכשיו.
הכותב, אביעד פרידמן, הוא יו"ר החברה למתנ"סים הארצית, בהתנדבות, ואיש עסקים.