מ', חבר קרוב המתגורר במושב דתי בצפון הארץ, ענה לפני מספר שבועות לטלפון בביתו. על הקו הייתה "שיחה מטרידה", כזאת מהסוג שבה עוד נציג/ת מכירות, מתרימ/ה אנונימי/ת או סקר מטומטם הופכים מידי יום את מושג הפרטיות לאסקופה נדרסת.
המתקשרת שעל פי קולה המתנגן והמנטרה שבה הקריאה מהדף נמצאת בשנות עלומיה, ניסתה לשדל ולשכנע את מ' כי תרומתו נחוצה ("במיוחד בימים קשים שכאלו") לטובת אחד מהגורמים המחדשים ישוב יהודי כזה או אחר בשטחי יש"ע. מ' שאמנם מתגורר במושב דתי, אך מחזיק בדעה פוליטית שככל הנראה איננה רווחת במגזר, סירב בנימוס וחשב כי בזאת הסתיים העניין. "אפשר לשאול למה" , הקשתה עלמת החן בעוז ובלא מעט חוצפה. מ' איש יקר הידוע כאדם בעל אורך רוח, יצא הפעם מכיליו. את הטלפון הוא טרק אחרי שהפנה את אותה שאלה למתקשרת החוצפנית ("למה את בכלל שואלת אותי שאלה כזאת?") ונענה בתשובה האידאולוגית כי "לא הייתי מצפה לשמוע תשובה כזאת ממי שגר במושב דתי כמו זה שאתה גר בו".
נזכרתי בסיפור הזה בשבת האחרונה כשבמהלך השיחה בבית הכנסת בו התפללתי נזרקה לחלל האוויר שאלה מטודית שתוכנה היה (פחות או יותר) "איך ניתן לעבור מיום צום, תפילה וזעקה על תוכנית ההתנתקות לשבת "זכור" ולאווירת פורים?". הבטחון האידיאולוגי שבה נשאלה השאלה וכן העובדה שתוכן השיחה מכאן ואילך המשיך באותו כיוון קולקטיבי, גרם לי לצרבת. שטף הדיבור העיד מעל לכל ספק שהמחשבה אולי יש בין יושבי בית הכנסת כאלו שאינם רואים את הדברים עין בעין (וישנם כאלה) לא רק שלא הטרידה את הדובר, היא אפילו לא חלפה בראשו. אני בטוח שאותו הלך רוח מחשבתי פטרוני היה גם זה שהביא לתיקון אמירתה של תפילה ציבורית לשלום הישובים בגוש קטיף אחרי קריאת התורה באותו בית כנסת, ללא שום התלבטות האם באמת הציבור כולו עומד מאחורי העניין בזמן שבפועל יש מי שנמנע מלעבור לפני התיבה כדי שלא לעמוד בדילמה שבה הוא אנוס לומר תפילה שאינו שלם עם תוכנה.
אינני מתכוון לפרוש כאן משנה פוליטית ובוודאי שלא דעה אישית בנושא ההתנתקות בשל העובדה הפשוטה שהיא איננה מעניינו של אף אחד. דא עקא, שמה שאני מכנה "עובדה פשוטה", הופך בציבור הדתי-לאומי לאקסיומה נעלמת. למרות שיהיו כאלה שינסו לטעון שזה כבר לא כך, מסתבר שהקולקטיב האמוני היה ונותר קולקטיב מאחד בנושאים מסויימים בלבד; וכשמקום המגורים שלך הופך לסממן זהות ובימת בית הכנסת לפודיום שממנו מטיפים ומקדמים רעיונות ודגלים אידיאולוגים מסויימים, הריטואל הזה הופך למקומם.
האם כלו כל הנושאים הרלוונטים- קולקטיביים- אקטואלים שאותם ניתן לחבר לפרשת השבוע שרק גוש קטיף נותרה לנו? האם נושא סל הבריאות ו-70 אלף החולים שמתים כל שנה בשנים האחרונות מהמדיניות השטנית שלו אינם ראויים גם הם ליום צום וזעקה? האם 150 אלף יהודים המתבוללים מידי שנה בעולם ואובדים מעם ישראל איננו נושא ראוי להתגייסות לאומית? והכי חשוב: למה כשאני מעלה שאלות כגון אלו אומרים לי שאני "זורה חול בעיניים" וש"ישנם מספיק אויבים מחוץ ולא זקוקים גם לאויבים מבית".
מ', הוא לא רק חבר הוא גם בחור טוב. הוא מתפלל שלוש תפילות ביום, קובע עיתים לתורה, שולח את ילדיו להתחנך במוסדות דתיים ומקיים לא מעט צדקה גם בממונו וגם בגופו. חטאו היחיד מסתכם בסוג של רגישות אנושית לכיבוש, אולם ה"חטא" הזה מספיק כדי להפוך אותו בעיני רבים משכניו לסוג של כופר. הצדיקות שלו היא בהכרח צדקנות, הם טוענים. הם אומרים שהרגישות שהוא מפגין היא במקרה הטוב חולשה ובמקרה היותר צפוי סתם התייפיפות. מן הסתם, בעיני לא מעט קוראים גם אני, אחרי שורות אלה, הפכתי ללא יותר טוב ממנו.
אינני בוחן כליות ולב, אך בין "ההתייפיפות והצדקנות " של מ' ובין הדורסנות המחשבתית המתהדרת בדעת תורה מנגד, אני בוחר בחירות המחשבה והמצפון וברבגוניות שהקולקטיב יכול להציע. אם רק ירצה.