אסון ההתנתקות עורר את הציבור הדתי-לאומי לאחוז באומנות אבותיו ולצעוק אל ה' ברוב עם. לצד התפתחות מעודדת זו, באתי להעלות על דעתנו תחום נוסף בו רצוי שנחזור אל אומנות אבותינו: הצטיינות בענייני העולם הזה, והצלחה כלכלית. מאז ומעולם, ההצטיינות בלימודים כאמצעי להצלחה בחיים נתפשה כמסר של ה'אידישע מאמע'. תכונה יהודית זו הובילה ל'נומרוס קלאוזוס' באוניברסיטאות אירופה מחד, ולהצלחה הפנומנלית של יהודי ארצות הברית לעלות ממעמד של מהגרים חסרי כל לבעלי עמדות מפתח מאידך.
עד כה תיארנו את ההצטיינות כתכונה יהודית, ועל כן הדבר הוא בהישג יד גם היום. עתה אציע סיבות לכך שפסיעה בכיוון זה הינה חיונית בכדי שנמלא את תפקידנו הציבורי, להוביל את עם ישראל ליעדים אותם אנו רואים כנכונים ונכספים:
א. חשיבות העניין לכשעצמו– ציבור גדול העוסק ביישובו של עולם ומתפרנס ביושר מיגיע כפיו ומוחו, וודאי יתרום ליישובה של ארץ ישראל, לשגשוגה, ולעוצמתו של עם קדוש היושב בציון. כמו גם ליזמות היוצרת מקומות עבודה המאפשרים לציבור רחב להתפרנס בכבוד.
ב. פתיחות לעם ישראל באשר הוא– בתי מדרשותינו אמונים על חשיפת הטוב הצפון בעם ישראל כפי שהוא. ההצלחה וההצטיינות מעניינים מאד את עם ישראל כיום. מי שמעלעל במוספי סוף השבוע של העיתונים (בעוונותיו הרבים) משתכנע בכך די בקלות. האם הלך זה הוא רע מוחלט אותו יש למגר? אינני חושב כך. במקראות ובחז"ל ישנו עיסוק רב בחשיבותה של הצלחה בענייני העולם הזה, ומספר הוגים אמיצים בדורות האחרונים העדיפו להעמיק במקורות הראשוניים כפשוטם, ולא הבינו אותם כמשל.
ג. עמדת השפעה אמיתית ולא מאולצת –חוסר האונים אותו חשנו כולנו כאשר מעשה הנבלה של עקירת גיבורי גוש קטיף עבר מעלינו ונסגר בצמתי הכוח של המדינה, כאשר המאמצים היצירתיים שהשקיעו רבים בכדי למנעו לא פגעו בו באופן ממשי, עורר רבים לחשוב על דרכי השפעה מועילות יותר. בכל כינוס של אנ"ש הועלו רעיונות הנוגעים לדרכי עצירת האסון, ועלתה שאלת לגיטימיות סיכול החלטה שהתקבלה על ידי מוסדות המדינה. כמו כן, עלתה השאלה האם נכונה קביעת עובדות בשטח אשר תגרור את מי שאינו מזדהה איתן להגן ולממן את אותן עובדות בשטח. הכרעה בשאלות אלו אינה מענייננו כאן. וודאי עדיף שלא לשאול אותן. ברגע ש'משלם המסים' האלמוני יהיה מתנחבל כמוני וכמוכם, וחלקנו בתל"ג יגדל באופן ניכר, לא תתעורר שאלת 'יחסינו עם המדינה', כי אנחנו נהיה ה'מדינה', לא פחות מבאי כנס הרצליה.
כאשר קברניטי המדיניות הכלכלית מנמקים את צעדיהם בשאיפה לכך שבעלי ההון ירצו להיות חלק מהמדינה, יש לשקול מעבר מעמדת המחזרים לעמדת המחוזרים.
עמדת השפעה הנובעת מכוח כלכלי שונה מהשפעה הנוצרת מעמדת כוח פוליטי בכך ש'תפיסת אמצעי הייצור' (מודע לצליל המרקסיסטי של הביטוי) פירושה להיות בעלי תועלת ממשית לכלל הציבור, ולא עמדת כוח המכלכלת עצמה בכוח כוחה.
ד. עצמאות– תלות גשמית בזולת כרוכה בתלות רוחנית בו. לכולנו צרכים גשמיים, ותלות בזולת לסיפוקם גורמת לנו לרצותו. חוסר האונים הנלווה למאבקנו בתוכנית ההתנתקות גרם לנו לאבד את אמוננו בבשר ודם שידאג לערכינו ולדרכנו. שלב בסיסי בהתנתקותנו מתלות הרסנית זו היא התחזקותנו באמונה בבורא עולם שהכל לו. השתדלותנו הגשמית בעניין צריכה להיות שאיפה לעצמאות מבשר ודם.
הסכנה הברורה בדרך זו הינה ההשתקעות בגשמיות, בה שכרון הכוח של העשיר לצד מנעמי החיים הקורצים ישכיחו ממנו שהכסף הופקד בידיו בכדי לסלול את דרכו של משיח, והוא ישקע במרוץ השטותי אחר רכב נוצץ וחופשה שנתית בטוסקנה. הסכנה גדולה עד מאד. ממדרון חלקלק זה נימנע על ידי דרישה לחיים צנועים. הקריאה ממוענת אל ציבור צעיר וערכי. בהדרכת רבותינו ניתן ליצור תודעה כזו. על ידי קביעת עתים לתורה, נתינת צדקה באופן הגון ותקנות קהילה בסגנון חסידי גור, תיתכן הענווה הנדרשת בכדי לעמוד באתגר ובניסיון. כמובן, אין בכך כדי לפגוע ביעדים לאומיים נוספים. עדיפים המגורים באזורים זולים. כדי לצמצם פערים חברתיים, וגם כדי לשייר ממון בשביל מטרות חשובות נוספות. נזכיר את דבריו הנבונים של מוהר"ן: "על ידי שמירת הברית יכול להתרחב בגשמיות" (ספר המדות) וד"ל.
לצד המאמצים הברוכים בתפיסת מאחזים, בפנים אל פנים, בפעילות ציבורית ופרלמנטרית וכו' אקרא לקהל הקדוש: שאיפתנו להגיע למצב בו אנו חיוניים, האוניברסיטאות והמשק מחלים פנינו. בפקולטות למדעי הכסף ישנם חובשי כיפות לרוב. גם בקרב המצפים לישועה. קריאתי היא לדמויות המשלבות את שני הפנים. ואתם אחינו המדובללים, תלמדו לפסיכומטרי. לא ידעו איך לאכול אתכם, וטוב שכך.