הלילה ביקרה אותי בחלום דודה גיטל, דודה של אבא שנרצחה בשואה. ראיתי אותה רק פעם אחת בתמונה קטנה, על שולחן בבית של סבא וסבתא ז"ל, ופתאום היא צצה לי בחלום, שאלה מה שלומנו ומה חדש. לפני הכל הרגשתי צורך דחוף לספר לה שאנחנו מאוד משתדלים לא לשכוח את השואה, ושאפילו יש לנו יום מיוחד בלוח השנה לציון הזוועות שהם עברו. אחר כך התחלתי לספר לה מה קרה כאן בשישים השנים האחרונות, והיא לא הפסיקה להתרגש. לקח לי לא מעט זמן לשכנע אותה שאנחנו חיים במדינה יהודית בארץ ישראל, וששירתי בצבא ישראלי שנלחם בעברית.
בהתחלה סיפרתי לה על מלחמת השחרור, ואמרתי שעד היום אנחנו חוגגים את יום הקמת המדינה בחג מיוחד שנקרא יום העצמאות. אחר כך סיפרתי על מלחמת ששת הימים. תיארתי באריכות איך שוחררה העיר העתיקה, ואיך שוחררו חברון וגוש עציון. דודה גיטל התרגשה עד דמעות במיוחד בקטע של שחרור הכותל המערבי והיא גם שמחה לשמוע שגם האירועים הללו זכו לקבל יום בלוח השנה שנקרא יום ירושלים. בהמשך סיפרתי על גלי העלייה הגדולים מברית המועצות ועל ההתיישבות בכל חלקי הארץ, ובסוף בסוף סיפרתי לה בקצרה גם על תוכנית ההתנתקות. דודה גיטל הייתה קצת עצובה לשמוע שממשלה יהודית עומדת לעקור עשרות יישובים יהודים ללא כל תמורה אבל היא עוד כל כך הייתה בהלם שיש לנו מדינה יהודית ושירושלים שלנו, שהיה לה קשה להזדעזע כמוני מסכנת אובדנו של גוש קטיף. היא שאלה אותי אם אנחנו מודעים לזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לגדול במדינה יהודית בארץ ישראל, ואם מצאנו דרכים להכיר טובה על כך. עניתי לה שבאמת קשה לנו להעריך את זה, כי בשבילנו כל המציאות הזאת לגמרי מובנית מאליה, 'ובקשר להכרת הטוב', אמרתי, 'אנחנו אומרים הלל בתפילה, גם ביום העצמאות וגם ביום ירושלים'. ובשקט הוספתי, (כי באמת לא התכוונתי שתשמע), שיש כאלו שהשנה לא מתכוונים לומר הלל ביום העצמאות, בגלל תוכנית ההתנתקות. כשדודה גיטל שמעה את זה היא ממש התעצבנה. התגובה שלה הייתה המשפט שהעיר אותי מהשינה. 'כשתתעורר מהחלום המציאותי הזה', היא אמרה בזעם, 'למציאות החלומית שבה אתה חי. תמסור בשמי לאנשים האלו שהחליטו להפסיק לומר הלל, שהם כפויי טובה'.
אז הנה דודה גיטל, מסרתי.