כמעט שלוש שנים נפתלי בנט איתנו. כאישיות פוליטית, כמובן. מטאור פוליטי, ללא ספק. מנהיג שכמוהו לא נראה בעבר במסדרונות הקסטל (ביתה של המפד"ל ז"ל) - צעיר, ולא רק בשיוך הסיעתי שלו בתוך המפלגה ("צעירי המפד"ל", זוכרים?), כריזמטי, סוחף, עכשווי. גם ביקורות הושמעו כלפיו, באופן טבעי. חלקן היו נכונות. אבל מי מאיתנו מושלם? במאזן הכללי, החיוב אצלו הכריע בגדול את השלילה. גם בעיניי.
עד עכשיו. את החסרונות שראיתי בו בעבר (והם לא היו רבים) יכולתי לבלוע. דבר אחד לא יכולתי להעלות על דעתי - שגם הוא ייצא פראייר. כמו כל ראשי המפד"ל הנעבעכים שכה חשוב היה לו להראות שהוא לו כמותם. אותו איש הייטק מצליח שעשה עבור החברה שלו אקזיט נאה, למה הוא לא מצליח לעשות עבור הבית היהודי אפילו אקזיטון צנוע? כי בסופו של דבר, לפי מה שמדווח כרגע בתקשורת, איזה הישג הוא מביא לבוחריו מהמשא ומתן הקואליציוני? כחלון זכה בעולם ומלואו. המפלגות החרדיות, יוצאות כשרוב תאוותן בידן. ולנו? כלום. לא תיקים משפיעים ולא עקרונות שחשובים לנו. החינוך הוא תיק חשוב, אין ספק. אבל עובדה שהוא לא הופיע ברשימת התיקים עליהם דיברה המפלגה מלכתחילה. ובצדק. הבשורה החדשה אותה ביקשו בנט ושקד להביא קבל עם ועולם היא שכבר עברו הימים בהם פסגת חלומותינו היתה לדאוג לכספים למוסדות החינוך הדתיים (עם כל החשיבות שבדבר). יש לנו מה לומר על בטחון הפנים, אנחנו יכולים לנהל את הכלכלה. שלא לדבר על המשפטים - התיק המשפיע ביותר על חיינו בימים אלה. נדמה לי שגם התיק הזה נלחש מפה לאוזן בסיעת הבית היהודי.
ומכאן לתכנים. מה עם הרפורמה המשפטית, לה עשה כחלון סיכול ממוקד? איפה החוק להסדרת המאחזים? והגיור? האם מישהו יכול לומר שמשהו מכל הרעיונות האלה, החשובים כל כך לציבור שלנו, יקובע בהסכמים הקואליציוניים? הלוואי, אבל הדברים לא נראים כך בשלב זה. אפילו משרד הדתות - המאחז האחרון, זה שבעיני רבים הוא ציפור נפשנו - נפל. לכאורה רק תיק, משרד, ג'ובים. אבל כולנו יודעים שהמשמעות שלו ערכית לעילא ולעילא. שהוא מכריע בשאלת הזהות היהודית של המדינה, האפשרות לקרב אנשים לתורה, הסוגייה הרת הגורל של הגיור.
יאמר בנט: מי שגרם לכל זה הם אותם מצביעים שערקו ברגע האחרון לליכוד. נכון, אבל רק לכאורה. כי אחרי הכל, כמה קיבל כחלון - 20 מנדטים? והמפלגות החרדיות - אף אחת מהן לא הגיעה לגודלה של הבית היהודי. שלא לדבר על ליברמן שעם ששת המנדטים שלו מחזיק את כל המדינה במתח ומשחק אותה אימפריה. אז מה העניין? אולי כמו תמיד זה שאנחנו השותפים הטבעיים, המובנים מאליהם, אלה שבטוח יהיו בפנים, אולי דווקא זה בעוכרנו. וכן, גם המוניטין שיצא לנו כילדים טובים מפד"ל.
אז מה עושים - הולכים לאופוזיציה? מביאים ביודעין להקמת ממשלה עם המחנה הציוני? כן. בהחלט. כי יש גבול להשפלה שניתן לספוג. אם איננו מקבלים דבר ממה שחשוב לנו - מה הערך בישיבתנו בממשלה? חוץ מזה, לטווח הבינוני הבית היהודי ייצא נשכר ממהלך שכזה. בתנאים האלה, הליכה לאופוזיציה תיצור כלפיו הערכה ציבורית ותעניק לו הזדמנות להשקיע זמן ומאמצים ברכישת אלקטורט חדש לקראת הבחירות הבאות, שלא יאחרו לבוא אם תקום ממשלת אחדות. הליכה לממשלה כסמרטוטים רק תבריח מצביעים פוטנציאליים ותקטין עוד יותר את המפלגה. גם שאיפותיו האישיות של בנט (אם ישנן כאלה) להגיע לפסגת הפירמידה לא ייפגעו. ההיסטוריה הפוליטית מלמדת אותנו שחוץ מבן גוריון אף ראש ממשלה לא הצליח להימנע מלבלות תקופה באופוזיציה. זהו חלק בלתי נמנע מהמסלול.
"המפד"ל חזרה לגודלה הטבעי", כך שמענו מפי רבים בחודש האחרון. לאסוננו היא גם חזרה לטבעה הטבעי. רק על דבר אחד יכולים לשמוח בבית היהודי. שהסיסמה של הבחירות הקודמות - "משהו חדש מתחיל" - הוחלפה בסיסמה אחרת, אולי יש כאלה שכבר הספיקו לשכוח אותה. בסופו של דבר, ממש בימים אלה - משהו ישן חוזר.