תלמידת בית ספר יסודי דתי הייתי כשטלטלו אותי הורי הרחק מכיתת ארבעים ילדים ישראלית חמימה ועמוסה, אל מעבר לים, לאמריקה הגדולה, והביאו אותי, רחמנא לצלן, לכיתה של חמישה עשר תלמידים בבית הספר היהודי המקומי, בה לכל אחד שולחן משלו, מרחב כיתתי מספק ולא עלינו, תשומת לב של מחנכי הכיתה וצוות ההוראה הבית ספרי כולו כמעט בכל רגע נתון.
אני זוכרת איך פסעתי פנימה לתוך הכיתה הרחבה, מצטערת לגלות שכבר ביום הראשון ללימודים, מתעצלים כנראה תלמידים אמריקאים רבים להגיע לבית הספר ולכן הכיתה ריקה כל כך. 'בוודאי בהמשך השבוע', כך הנחתי, 'יגיעו כולם ויצטרפו אלינו כל עשרים וחמישה התלמידים העצלים שלא טרחו להגיע היום'.
כבר באותו יום הבנתי שאין עוד עשרים וחמישה, לא עשרה ואפילו לא תלמיד אחד נוסף שאמור להצטרף לכיתה וכי ומכאן ועד סוף שנת הלימודים זה המצב. אני ועוד ארבע עשר ילדים, שרובם עונים לשם "דאאאני.." , לא מאמינים לי כשאני מספרת שההורים שלי לא גרושים, ובעיקר המומים לגלות שבכיתה הקודמת שלי, זו שהשארתי בארץ, היו ארבעים תלמידים.
את שנת הלימודים ההיא אני זוכרת לפרטי פרטים.
בדיעבד אני משערת כי ההתרגשות, השוני, העובדה שהכול חדש ומרתק גרמו לזיכרונות להיצרב באופן מוחשי בפרספקטיבה של הזמן, כאימא לילד אחד שמערכת החינוך מאחוריו ועוד שלושה שצולחים אותה בדרגות קושי כאלה ואחרות, אני יודעת לומר שלמספר התלמידים בכיתה האמריקאית, היה חלק משמעותי בעובדה שלמדתי באותה שנה כל כך הרבה.
למדתי להכיר את ההיסטוריה האמריקאית, את שמות כל המדינות והבירות בעל פה וכן תנ"ך, עברית, דקדוק ולשון והדובדבן שבקצפת - שיעורי ספרות.
בשיעורים אלו היינו מתיישבים במעגל על השטיח בפינת החדר, כאמור מדובר היה בכיתה רחבת ידיים שאפשר היה להכניס אליה עוד כמה עשרות תלמידים, ואז הייתה המורה לספרות מקריאה לנו חלק נוסף מאחד הספרים שהיינו חייבים לקרוא לקראת השיעור. אחר כך היינו משוחחים על היצירה, על התחושות שלנו כלפי הגיבורים, על התקופה ההיסטורית בה היא נכתבה ואני הייתי מתלוננת על המילים הקשות שלמרות האנגלית המשפרת שלי, עדיין היו ספרותיות מדי עבורי. כל זה התרחש בכיתה. בבית ספר, על שטיח בפינת החדר, כל הכיתה והמורה. יחד. לומדים. חווים חוויות. מביטים אלו לאלה בעיניים. משוחחים.
נכון, מדובר בימות המשיח מנקודת המבט הישראלית. אני זוכרת את ההלם התרבותי שהיה מנת חלקי כשחזרתי לארץ הקודש על כיתותיה העמוסות, ואני מצאתי את עצמי שוב תוהה לרגע, ביום הראשון ללימודים למה כל התלמידים האלה יושבים בכיתה אחת במקום ללכת לכיתות נפרדות. בוודאי,יש פה משהו כמו עשרים שטעו בכתובת או לפחות נמצאים בחדר הלא נכון, בזמן שבמקום אחר עומדים חדרים ריקים ממתינים להם.
מהר מאד נזכרתי איפה אני, עם כמה תלמידים אני אמורה ללמוד באותה כיתה ולמה אני אוהבת את הארץ הזאת למרות הכל, אבל עדיין, למרות האהבה והשמחה להיות כאן שוב, אני כבר ידעתי. הכרתי משהו אחר. טעמתי מהפרי הלא מוכר, הפרי של כיתה קטנה, שיעורי ספרות על שטיח בפינת החדר והרבה תשומת לב.
בקרוב אצלנו. הלוואי.
רותי לקס היא סופרת ומנחת סדנאות