הנערה שאספה לכלוך מהדשא בכפר מימון, הסבתא המבוגרת שהלכה כל הלילה בשדות הנגב המאובקים, הבחור עם חולצת התנועה שדאג לפעילות חינוכית לנוער, הרב שלא ישן בלילה כדי לדאוג שהמאבק לא יגלוש לאלימות, הברסלבר שחיבק ונישק את השוטר, ראש המועצה הצרוד והעייף שעודד את ההמון, הילד הקטן שצעד עם אמו בשקט ולא התלונן, אנשי כפר מימון שפתחו את ביתם לרווחת האורחים הלא קרואים, האיש המבוגר שחטף אגרוף בפניו משוטר ולא הגיב, הנער שהכין קפה שחור לאנשי מועצת יש"ע העייפים, הילדה שחרטה בחול 'אלוקים, תעשה שגוש קטיף יישאר שלנו', הסבא שחזר לישון בשק שינה אחרי שלושים שנה, בחורי הישיבה שהסתובבו עם גמרות בידיהם כדי לנצל כל רגע פנוי ללימוד, הסטודנטים של 'תא כתום' שלא הפסיקו לשיר ולעודד, הנערות שהציעו לכולם תפוחים, עשרות האנשים שעמדו בתור לברז קטן בשעת בוקר מוקדמת כדי לשטוף את הפנים, הילדה הקטנה בכתום שאכלה לחם עם שוקולד (שהיא בדרך כלל לא אוכלת) כי זה מה שהיה, האיש שויתר על יום עבודה, הנערים שויתרו על יום של טיול בצפון, המשפחה שדחתה את הטיול המשפחתי, האישה שנשארה לבד עם הילדים בבית ושלחה את בעלה לצעדה, מאות הנהגים שלא חסו על רכבם ונסעו בשדות לא מוכרים כדי להצטרף למפגינים, החקלאים מגוש קטיף שתרמו שקי גזר כתומים למפגינים הרעבים, אלפי האנשים שעמדו ושרו 'אוהבים את צה"ל', הנוסעים שהורדו מהאוטובוסים, לא ויתרו, ולקחו מונית ספיישל לנתיבות, האנשים הנשים והטף שיצאו בחום של יולי מהמזגן, עזבו את הבית ואת המשרד, וירדו לנגב המערבי הלח כדי למחות מחאה דמוקרטית מאופקת, ומעוררת כבוד, אלה האחים שלי. וגם אם חלילה לא ננצח בקרב הזה, אתכם, אחים יקרים, אני רוצה להיאבק גם בקרבות הבאים.
אלה האחים שלי
הנערה שאספה לכלוך מהדשא בכפר מימון, הסבתא המבוגרת שהלכה כל הלילה בשדות הנגב המאובקים, הבחור עם חולצת התנועה שדאג לפעילות חינוכית לנוער...כל אחד מהם וכולם ביחד..
