כבר כמעט ואין דבר כזה יום ירושלים, סעו לתל אביב, חיפה ובאר שבע, לא תראו אותו שם. לא בגני הילדים, לא בבתי הספר ולא בחוצות העיר. קבוצת האוכלוסייה היחידה המקפידה לציין את היום באדיקות היא הציונות הדתית, או ליתר דיוק מערכת החינוך הציוני דתי, רוב המבוגרים לא לובשים ביום הזה חולצה לבנה, או אוכלים סעודת חג.
מה גרם לכך? סיבות שונות, חלקן טכניות כמו העובדה שמדובר ביום עבודה רגיל, בו קשה לחוש וליצור אווירה מיוחדת (אגב, יש כאן אתגר גדול למחוקקים, שיכולים לפעול בנושא), אבל ליבה של הבעיה מהותי יותר. איחוד ירושלים נמצא במחלוקת מבחינה פוליטית, ויתרה מכך, לעיתים נראה כי הוא עומד על כרעי תרנגולת, נצח הנצחים נראה בימינו שברירי מאד. ירושלים נתפסת יותר כבעיה מאשר כפתרון.
אחד המפעלים היפים ביותר שבכל זאת מעלה את ירושלים על ראש שמחתנו הוא ריקוד הדגלים. מי שצועד יחד עם אלפי החוגגים אל רחבת הכותל בשירה ובריקודים חווה חוויה חזקה בלתי נשכחת. ריקוד הדגלים צובע את העיר בכחול ולבן ומזכיר לנו שיש כאן כלה ביום חופתה. אבל רק דבר אחד חסר בחגיגה הזו, החתן. עם ישראל נשאר ברבו מאחור ולא עומד תחת חופת הדגלים.
במקום לנסות להביא את החתן אנחנו הופכים את יום החתונה ליום של הפגנה, במקום לנסות לסחוף כמה שיותר חלקים מהעם אל תוך מעגל החוגגים, אנחנו חוגגים אותו אל מול האוכלוסיות הלא יהודיות, במין רצון להראות להם מי אדוני הארץ, מי בעל הבית על העיר. אפילו ריקודי הדגלים מחוץ לירושלים מתקיימים בעיקר בערים המעורבות.
אמר לי פעם איש חכם אחד "אם אתה רוצה לחבר אנשים תהיה בעד, אל תהיה נגד". כשיום ירושלים הופך להיות יום של נגד הוא מפסיד נקודות. עימותים בין יהודים לערבים ביום הזה יק יערערו את מעמדה של העיר בתודעה הציבורית ולא יחזקו אותה.
אם הייתי יכול הייתי מעביר את ריקוד הדגלים לתל אביב, שם האתגר הרבה יותר גדול, במקום לצעוד בשכונת שמעון הצדיק יש לצעוד בכיכר רבין ובשדרות רוטשילד בדיזנגוף. האתגר של "עיר שעושה את כל ישראל חברים", של "עיר שחוברה לה יחדיו" תלוי הרבה יותר במה שעושים ביום ירושלים תושבי רמת השרון או נהריה מאשר בשאלה מה עושים תושבי "שייח ג'ארח".
אין מה לעשות , הדרך לירושלים עוברת דרך ליבותיהם של עם ישראל כמאמר ר' יהודה הלוי "ולא תבנה ירושלים עד שיכספו אליה בניה תכלית הכוסף" . גם הבן הסורר הוא בן, ואפילו הבן השמאלן הוא בן, ואם לא הצלחנו ביום הזה לעורר אצלו איזה זיק של געגוע, איזה ניצוץ ירושלמי קסום, לא בנינו בניין עדי עד.