כאשר קראתי את הכתבה על פתיחת בית ספר לתקשורת המיועד לדתיים, עלה חיוך על פניי. סוף סוף מישהו מרים את הכפפה. אך מצד שני הרגשתי אכזבה לא מעטה.
בקיץ האחרון השתתפתי בקורס "הטובים לתקשורת", שאורגן על ידי מוטי עובדיה ונחי אייל, ממקימי בית הספר לתקשורת המדובר. הקורס נועד להקנות כלים בסיסיים לצעירים המעוניינים להשתלב בעולם התקשורת. למרות שלא נעים לירוק לבאר המקסימה ממנה שתיתי, אני חייבת להביע את הסתייגותי מהרעיון.
כבר שנים שמדברים איתנו, צעירי המגזר הציוני דתי, על ההשתלבות המיוחלת (ועל המהפכה שאולי תבוא בעקבותיה) בצבא, באקדמיה, בפוליטיקה, וכמובן בתקשורת. בעוד שבצבא התחוללה המהפכה השקטה בהצלחה, וטובי בחורינו השתלבו והגיעו לעמדות השפעה בצה"ל, בתחומים האחרים אנחנו מדדים הרבה מאחור.
הרבה מאלו המניפים את דגל ה"השפעה מבפנים" וה"השתלבות", ממשיכים בדרך של הסתגרות מגזרית. במקום לשלוח את הילדים לאוניברסיטאות ולדרבן אותם להגיע לצמרת האקדמיה, מקימים על טהרת ההפרדה והקודש, עוד ועוד מכללות לדתיים. במקום להשתלב בפוליטיקה בעמדות מפתח, חוברים למפלגה קטנה שהשפעתה מזערית. במקום להשתלב בעיתונות הכללית ולאזן את המציאות הנוכחית- הולכים ללמוד בבית ספר נפרד המיועד לדתיים. אנחנו ממשיכים למלא בהצלחה את תקן "ההם". אף אחד לא רוצה עיתונאי מתנחל בעל אוריינטציה ימנית, שלמד בבית הספר איך משמידים את התקשורת השמאלנית. מבפנים כמובן.
שלא תבינו אותי לא נכון, מגזריות זה טוב ואף הכרחי. הקורס הקצר והמצוין שזכיתי לקחת בו חלק, דרבן אותי לרצות עוד יותר להגשים את החלום העיתונאי שלי ולהגיע לעמדות מפתח בחיי. לקחת חלק משמעותי בשינוי. אבל צריך לדעת מהי המידה הנכונה. מטענים לאומיים וימניים קיבלנו מספיק באולפנות, בישיבות, ובבני-עקיבא. את ההכשרות אפשר כבר לצאת לקבל בעולם הגדול. הגיע הזמן לשמוע דעות נוספות, ומותר גם ללמוד מאנשים שונים שאינם חובשים כיפה בהכרח. קורסים מסוימים זה טוב ויפה, אבל בית ספר של ממש? עד מתי ההתבדלות?