אחד מהחבר´ה

מדאיג או מעודד?

בקריאה ראשונה של הדברים של הכותרת שפורסמה בשבוע האחרון על אחוז הדתיים בקורס קצינים מאד התרגשתי. כמי שמזיל דמעה בכל מצעד דגלים ועובר לדום בכל פעם שמתנגן המנון בני עקיבא התמלאתי גאווה. סוף סוף מישהו מכיר במה שיפה בציונות הדתית, סוף סוף יש מישהו שמסוגל לא רק לבקר כל מהלך שלה, אלא גם לפרגן לנכונות שלה לתרום. אבל קריאה שנייה גרמה לי לשאול את עצמי למה זאת כותרת.

פתאום לקח אותי עולם האסוציאציות הלא כל כך יציב שלי אל הימים שלאחר רצח רבין אל עצרת הזיכרון בהיכל התרבות בחיפה. דוקטור שבח וייס, אז יושב ראש הכנסת, חוזר שוב ושוב על המילים האצבע שלי מאשימה ואני חש שהיא מכוונת אלי ואל חברי. אחד מהם שישב לידי (כמו שקורה פעמים לילדים בני 15) קצת מצחקק ומיד מקבל ממני סטירה לפנים שעד היום הוא לא שוכח. הכל בשביל להראות שגם אנחנו חלק, שגם אנחנו שייכים לחברה הישראלית. זו שכל הזמן נותנת לך את ההרגשה שאתה לא שייך, זו שנותנת לך את ההרגשה שאתה אשם. החברה הזו שבמפגשי החילוניים דתיים של אותם הימים (שאליהם על כל חילוני הגיעו ארבעה דתיים) אתה מנסה להסביר לה שרבין היה גם ראש הממשלה שלך והיא מביטה בך במבט חשדני וציני, טעון בחוסר אמון שמשדר לך עזוב אתה לא ממש שייך לכאן, הנרות האלו הם מדורת השבט שלנו.

אולי אני הולך רחוק מדי, אולי התחושות שלי לא ממש קולעות לכוונת הכותב, אבל כשמתחילים לספור את מספר הכיפות בנימה שיש בה סוג של דאגה, אני שוב שומע את אותם קולות. אתה לא ממש שייך לכאן, הצבא לא בדיוק מתלבש עליך באופן טבעי, אתה ישראל השנייה, נטע זר, מה יהיה חייבים לחסום את המהלך הזה שלך.

בסדרת סרטים מצוירים של האחים וורנר ישנה דמות בשם כספר, רוח הרפאים הידידותית . כספר תמיד מנסה להתחבב על הבריות אבל בכל פעם שרואים אותו הם מייד נבהלים ובורחים לכל עבר. בדמות הזו יש משהו שמזכיר לי את מצבה של הציונות הדתית היא מנסה להתחבר, לתת ולהשתייך אבל כשרואים אותה כולם נכנסים לפאניקה ותופסים מרחק.

אם מדינת ישראל הייתה מקום מספיק קשוב, ולא הייתה מסתגרת בתוך "המרכז העירוני-החילוני-ההומוגני" - אולי הייתה מתברכת גם ממה שיש לציונות הדתית להציע. אם מדינת ישראל הייתה מדינת כל אזרחיה היא הייתה צריכה לפחות לשמוח שיש בתוכה קבוצה שיש לה נכונות לתת כתף ולשאת בעול.

בפועל כל מה שנעשה הוא בדיוק בכיוון ההפוך. תקציבי המכינות הקדם צבאיות מקוצצים, התקנים של בנות השרות במרכזים להעמקת הזהות היהודית בוטלו מחשש שאולי באמת יש להן מה להציע. וכל זה עוד לפני שהגענו לדיון בחלק מהמניעים של תוכנית ההתנתקות. אמר לי פעם מישהו שעוסק בתחום של מדרשות ציוניות דתיות להעמקת הזהות היהודית שזו מערכה שאתה יכול רק להפסיד בה, כי אם אתה לא מעניין ולא מצליח לתפוס את תשומת הלב של התלמידים אז זורקים אותך ואם התלמידים מקשיבים לך ומבינים שאולי אתה אומר דברים של טעם אז המערכת נבהלת מההצלחה שלך וזורקת אותך.

הגיע הזמן שאדוני הארץ ישתחררו קצת מהאחיזה ההדוקה שלהם בתחושת הבעלות ויפסיקו לספור כיפות בחרדה. תבינו אנחנו חלק מהמרקם החברתי כאן בדיוק כמוכם. במקום זה אולי כדאי לנסות ללמוד אחד מהשני. יש לנו הרבה דברים ללמוד מכם אבל גם לכם יש מה ללמוד מאתנו.