2024. לנשים כבר מזמן יש זכות לבחור ולהיבחר, התנועה הפמיניסטית בעלייה, ולאישה הישראלית מותר לשים את הצרכים שלה בראש סדר העדיפויות. כל זה - עד שמגיעים לחופשת לידה. החוק בישראל קובע שגם אחרי חופשת הלידה הסטנדרטית (15-26 שבועות) יולדת רשאית לקחת חל"ת (חופשה ללא תשלום) כשהאורך המקסימלי הוא עד שנה ממועד הלידה.
מה לגבי התינוקת שלך? היא לא ממש מעניינת אף אחד
המעסיק כנראה לא יתנגד (בפומבי, באוזנייך, באופן רשמי) שתאריכי את חופשת הלידה, אבל שום דבר לא יכול למנוע ממנו להפעיל עלייך מניפולציות בכל דרך כדי שתחזרי מהר יותר ותסגרי את הבור שנפער בחופשתך. בחופשת הלידה הקודמת שלי (עכשיו אני כבר באחת אחרת) עבדתי כמורה, ובהיעדרי נותרו חורים במערכת שהיה קשה למלא. מהרגע בו הודעתי שאני מעוניינת להאריך את "החופשה" (בואו, מי שילדה בחיים שלה יודעת שחופשה זה לא) נקלעתי למכבש לחצים מכל כיוון.
מה לגבי התינוקת שלך? היא לא ממש מעניינת אף אחד. הקורסים בתואר לחינוך, שם לימדו אותנו על התאוריה של אריקסון לפניה תינוק זקוק לחום ואהבה במיוחד בגיל אפס עד שנה, לא רלוונטיים כשגם התלמידים שלך זקוקים לחום ואהבה. המערכת יכולה לעודד את ההורים להשקיע זמן בילדים, אבל כשתקוע חור באמצע המערכת - זה לא כל כך מסתדר לנו. כרגע את לא אמא, את מורה, וכל ההורות הזאת שלך קצת תוקעת לנו את העניינים.
ומה אם הייתי בדיכאון אחרי לידה?
אחד המנהלים שתחתיו עבדתי הגדיל לעשות והתקשר אליי (אחרי מספר שיחות מגורמים אחרים במערכת) עם כל הלחצים והמצפון שיכול היה להפעיל: את דופקת אותנו, לא אכפת לך מהעבודה, ועוד פנינים כאלו שגרמו לי לבכות במשך יומיים. ומה אם הייתי בדיכאון אחרי לידה - נתון שכנראה לא הייתי משתפת אותך לגביו - האם גם אז היית מרגיש בנוח להטיח בי האשמות ולדחוק בי לשוב לעמוד מול כיתה?
כאמא, סדר העדיפויות שלי ברור לי - קודם כל הבית ואז העבודה. בכלל, אני יוצאת לעבודה בשביל הבית. תחושת המשמעות במקום העבודה משפיעה גם על הזוגיות וגם על ההורות. במיוחד בשנת 2024, הציפייה מבוסים (ובעיקר בוסיות) היא לנסות להבין הרבה יותר. אין ספק שחור במערכת הוא מבאס, אבל הפיתרון הוא לא לסתום אותו בכוח. החודשים שאחרי הלידה גם ככה מתישים ומסעירים והורמונליים, לילות בלי שינה וצרחות של תינוקת בלי הפסקה, אנחנו ממש לא זקוקות גם ללחצים לשוב לעבודה.