רשב"י, ג'ינג'י?!

פתיחה

פעמים רבות התורה, ובעקבותיה הגמרא, כותבת פרטים עקרוניים, שמשמעותיים לגבינו, ובאופן טבעי משמיטה פרטים שאינם כאלו.

פשוט הדבר שבסיפורים על רשב"י לא יופיע לנו צבע שערו, כי מה לנו ולחיינו היומיומיים ולצבע שערו של התנא הקדוש?

סיפורי מעשיות משנים קדמוניות

הגמרא במסכת שבת (לג:-לד.) מספרת לנו את הסיפור הידוע של רשב"י ובנו רבי אלעזר שגלו למערה בעטיו של יהודה בן גרים שהלשין על רבי שמעון למלכות. במשך עשר שנים חיו מעץ חרובים וממעיין הסמוכים למערה, התכסו בחול, ולמדו תורה, ורק כשהתפללו התלבשו בבגדיהם, עד ששומעים הם בת קול שמודיעה להם שמת הקיסר ובטלה הגזרה.[1]

רבי שמעון יוצא מהמערה ומתפלא על כך שהעם זורע וקוצר - 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?'. ומיד כל מקום שהוא ובנו נותנים בו את עיניהם - נשרף. בת קול חוזרת ואומרת שאל להם להחריב את עולמו של הקב"ה אלא ישובו למערה לשנים עשר חודשים נוספים, ואכן כך עושים הם.

בנקודה זו נעזוב לרגע את הסיפור במסכת שבת, ונדלג בקלילות לגמרא במסכת ברכות.

דילוג קליל

וכך כותבת הגמרא:

"תנו רבנן ואספת דגנך. מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (יהושע א) 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל.

רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר (ישעיהו סא) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (דברים יא) 'ואספת דגנך', ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר (דברים כח) 'ועבדת את אויביך וגו' ".

הגמרא מציגה לנו מחלוקת תנאים בשאלה קיומית בסיסית.

אנו יודעים שהקב"ה הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ומלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה, ואף על פי כן, אנו אמורים לפתח את העולם באופן כזה או אחר בכוחות עצמנו. על האדם לזרוע, לקצור, לבצור, לטחון, לאפות ולאכול את הלחם שיצא בסופו של דבר. ברם, כל אחד יכול לומר שאין שני דברים אלו גרים בכפיפה אחת. הלומד תורה, אין בידו לעבוד לפרנסתו, והעובד והחורש, אין זמנו מספיק לו ללמוד תורה. אימתי אדם יאסוף את דגנו אם מוטל עליו הציווי 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'?

רבי ישמעאל אומר: 'הנהג בהם מנהג דדרך ארץ' כלומר אכן, יש למצוא את הדרך לשילוב הראוי. אבל אנו לא נתעכב על דעתו, למרות שיש הרבה מקום להרחיב בה, אך אין זה המקום.

רבי שמעון בר יוחאי מציב את השאלה הנגדית במלוא עוצמתה: 'אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה?!'

אימתי יהא זמן בידו של האדם ללמוד תורה, שואל רשב"י, אלא, המסקנה המתבקשת היא שעל האדם להשקיע את כל זמנו, את כל מרצו, ואת כל חייו ללמוד תורה. ולגבי העבודה והפרנסה אל לנו לדאוג שהרי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים.

הערת אגב

כאן אנו כבר מוצאים נקודה מעניינת לגבי רשב"י. בגמרא במסכת שבת בה פתחנו מוזכר שיח משולש בין רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון על מעשיה של רומי:

"פתח רבי יהודה ואמר, כמה נאים מעשיהן של אומה זו. תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות".

והרי מה לך גדול מזה, אומר רבי יהודה, הרי גם לדעתך, רבי שמעון, ישנה אומה אחרת הדואגת לכל מחסורנו, אולי אפילו נאמר שכעת הוא הזמן בו ישראל עושין רצונו של מקום.

ברם, רבי שמעון נעמד על רגליו, אין הוא יכול לשתוק:

"נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן; תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהם את עצמן, גשרים ליטול מהן מכס".

אין כאן עדיין עשיית רצונו של מקום. אמת, אומה אחרת פועלת ובונה בארץ, אך לטובת עצמם הם דואגים. כבר כאן הנחנו תשתית לקשר ראשוני בין שתי הגמרות, אנו נרצה להמשיך ולקשר ביניהם בפרק הבא.

הפרק הבא

בסופה של הגמרא במסכת ברכות, בה רשב"י מכריע שאל לו לאדם לעסוק בענייני העולם הזה, אנו קוראים:

"אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן".

דרכו של רשב"י, לא דרך רבים היא.

קשה, ואולי אפילו בלתי אפשרי לציבור שלם שיעסוק בתורה באופן מוחלט ויותיר את עשיית המלאכה לעמים האחרים. ציבור מתוקן קיים מאנשים מסוגים שונים, שחלקם שוקעים בתורה, אך חלקם, אנשי מעשה הם.

כשרבי שמעון בר יוחאי יוצא מהמערה בפעם הראשונה, אוחז הוא בשיטתו שאל לו לאדם לחרוש ולקצור - 'תורה מה תהא עליה?' ועל כן כל מקום שנותן בו עיניו מיד נשרף. רשב"י כולו אש, אוחז הוא בתורה ללא גבולות, ההתמדה העצומה שנמשכת לאורך שנים לא נותנת לרשב"י לראות אפשרות אחרת מלבד התורה. התורה, והיא בלבד.

בת הקול שיוצאת קוראת לרשב"י ובנו לשוב למערה, אל להם להחריב את עולמו של הקב"ה. הם חוזרים למערה לשנים עשר חודש נוספים. באותם שנים עשר חודש, ככל הנראה, משהו עובר על רבי שמעון בר יוחאי, ואנו קוראים:

"יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם. נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוה מסי רבי שמעון. [תרגום: יצאה בת קול ואמרה, צאו ממערתכם. יצאו, כל מקום שהיה הורס רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון]".

כעת רבי שמעון מרפא, מבין הוא את מקומו של עולם המעשה, מבין רבי שמעון שהעולם לא יכול לסבול את האש המוחלטת והאבסולוטית של התורה. ייתכן ומבין רבי שמעון שדרכו דרך יחידים היא, ועל כן אומר הוא לבנו:

"אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה".

קצת לפני סיום

עדין גחלתו של רשב"י בוערת, אף על פי שהבין את מקומו ויחסו לעולם, עדיין מסוכן הוא כנחישת עקרב. במסכת שבת אנו קוראים בפגישתו של רבי שמעון עם יהודה בן גרים שהלשין עליו למלכות:

"אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות".

מבט אחד מרבי שמעון ומיד יהודה בן גרים חולף מן העולם. עדיין יש להזהר ממבטו של רבי שמעון.[2] לא יפלא, אם כן, עת נפגש בגמרא המזהירה אותנו מכעסו של האדם, דווקא בשם רבי שמעון:

"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו שנאמר (שמות לג) פני ילכו והנחותי לך" (ברכות ז:).

אולי כעת אנו מבינים את מזגו הסוער של רשב"י, מזג שמעדיף את האש הטוטאלית והשורפת על פני כל דבר אחר, אין אנו יודעים אם שערו של רשב"י היה אדום כאש, אך את אשו של רשב"י אנו מדליקים בכל ל"ג בעומר.

אז בפעם הבאה שנדליק מדורה לכבודו של רשב"י, מן הראוי שתהדהד בתוכנו אשו של רשב"י, אש של תורה ללא פשרות.

הגיג למחשבה

אולי מעט לפני סיום, אם יעלה על דעתו של איזה מאן דהו, שאולי רשב"י אדם בודד היה, שקל בעיניו לפגוע בחבריו בגלל אותה אש שאוחזת בו, נזכיר אש נוספת, שמגיעה גם הפעם בשם רשב"י:

"ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן מתמר שנאמר (בראשית לח) היא מוצאת וגו' " (ברכות מג:).