אין הרבה נקודות אור שאפשר להוציא ממבצע 'עמוד ענן' ובכל זאת הקרדיט למפגש החברות החוזר שלי עם אופיר, חבר ילדות, הגיע לרמטכ"ל החמאס המנוח אחמד ג'עברי שנאסף אל אבותיו:
זה התחיל מהבוקר ההוא עת החליט ג'עברי על דעת עצמו להפסיק וליטול את הכדורים ולהוציא לנהיגת מבחן את מכונית ה'קאיה אופטימה' שלו, מה שהזכיר לנו באופן סימבולי שלמרות שבדרך כלל אופטימיות היא תכונה מבורכת, לפעמים כמו המלח, כשמגזימים איתה היא יכולה להרוג. סופו של דבר, המכונית של 'קאיה' קיבלה את יחסי הציבור שלה ותיזכר במודעות שלנו בתור המכונית המועדפת ברצועה על גנרלים שקיבלו מצה"ל: צו ל' ובעברית: 'צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה'.
אופיר, שבניגוד לכולנו התייחס ברצינות תהומית לנבואות מהמסטיק של 'בזוקה': 'בקרוב תגיע רחוק' גר ברובע היוקרתי של אשדוד, בבית מדוגם עם ריהוט מהגוני, עיצוב דקורטיבי ומיקום מטר מהמרינה. הנוף שהשתקף לי מהסלון הענק שלו בפעם האחרונה שבקרתי אותו, על רקע גלגל האש האדום שנושק בשקיעה לכחול של הים העביר בי גל של קנאה מרוכזת במיוחד:
גם אני רוצה טירת חוף באשדוד על חול הים. לא שאני לא מסתפק חלילה בבית שלי ב'סביוני נחלאות', אבל פתאום עיכלתי שהים היחיד שנמצא במרחק נגיעה מהטירה שלי, סגור מאחורי מכונה חשמלית שגובה ממני שבע שקל לכניסה עבור טבילה אחת וסובל מהצפת כלור תמידית.
אחרי שבוע בהם נצבעה השגרה של משפחתו ב'צבע באדום' החליטו אופיר ואשתו תהילה שגם אם טוב למות בעד ארצנו, הרי שלגור בתוך מטווח מדוגם עם ריהוט מהגוני, עיצוב דוקורטיבי ומיקום מטר מהמרינה זה לא בדיוק כוס התה שלהם. לכן שיגר אופיר מכתב התנצלות רשמי לאנשי 'כיפת ברזל' והסביר להם שעם הכיפה דווקא אין לו בעיה, זה הברזל שגרם לו ללכת.
השבוע הוא התקשר אליי ואמר לי שהם נמצאים בינתיים במלון בירושלים ושאל אם יש מצב שנשב להפוך. קבענו לשבת. אופיר הזמין אספרסו קצר: "מנהג שנשתרש בי לאחרונה, באשדוד עם הגראדים, אין לנו זמן לארוך או להפוך" התנצל בחיוך.
פתאום מכשיר הסמרטפון שלו הבהב. "הורדתי את האפליקציה של ה'צבע אדום'" אמר לי "ככה אני מעודכן ויודע תמיד מתי יש אזעקה"
"אתה רוצה להגיד לי" שאלתי "שכל פעם שיש אזעקה המכשיר שלך מצפצף?"
"כן" הוא ענה לי, "אפשר לברוח מהדרום, אבל הדרום לא יכול לברוח ממך" ענה אופיר בחיוך
"לא כולם יכולים כמוני להרשות לעצמם לברוח למקום אחר, ככה אני מזכיר לי בכל פעם מחדש לא לשכוח שממש עכשיו, המשפחה שלי באשדוד מחפשים מקלט עד לגארד הבא"
"יפה לך" אמרתי. הסתכלתי עליו. השיער שלו הלבין ונראה שמהפעם האחרונה שראיתי אותו נוספו לו בכיף עשר שנים מהחיים. הוא לא היה רגוע. העיניים שלו כמו חפשו דבר מה ומצאו רק סימני שאלה. כל שאגת אופנוע הפכה אותו לדרוך.
"אתה לא מבין" אמר לי "החיים שלנו נהפכו לגיהינום. יובל התחיל להרטיב עוד פעם, אתה קולט? ילד שכבר נגמל לגמרי. כאילו חזרנו אתו מאה שנה אחורה. תהילה בוכה כבר שבוע. אחי, אין לך מושג איך שאני מקנא בכם, הירושלמים. תאמין לי החיים שלך דבש, דבש!"
חשבתי לעצמי לאיזה מצב פסיכי הגענו שאופיר יגיד שהוא מקנא בי והחיים שלי דבש רק בגלל שאני גר בירושלים?
"אחינו לא קצת נסחפת? כאילו אני גר ב'נחלאות' בדירה הרבה יותר קטנה משלך, אנשים מוכרים פה את הכליה שלהם בשביל לקבל חנייה והים היחיד שאני רואה מהבית זה את כולל 'ים התלמוד, אבל אתה? אתה גר בטירה שלך על החוף, מה קרה לך?"
אופיר הסתכל עליי, לגם שלוק אחרון מהאספרסו:
":תקשיב, אתה לא מבין איך ה'עמוד ענן' הזה שינה לי את החיים. פתאום אני קולט שכל הכסף שלי, הדירה, המכונית פשוט החווירו לי על רקע הצבע האדום. הייתי נותן הכול בשביל קצת שקט" הסמרטפון של אופיר הבהב שוב על 'צבע אדום'. אופיר הסתכל עליו והמשיך:
"בחיים לא חשבתי על זה שאני צריך להגיד לקב"ה תודה על הדברים הכי קטנים ומובנים מאליהם. סתם אתה יודע, להעריך את השקט, את זה שהייתי יכול לשתות קפה עם תהילה בלי לחשוב כל רגע שעוד שנייה השמיים יקרעו מיללת גארד שחותכת את השמיים".
"פששש" התפעלתי בקול. אופיר המשיך:
"פתאום אני קולט העולם נראה הרבה יותר וורוד כשצובעים אותו באדום. הלילה ישנתי אחרי שבוע שינה רצופה בלי לקום באמצע הלילה. הרגשתי אדם חדש".
אופיר הסתכל שוב על המכשיר שלו שעוד פעם הבהב לו ולחש לו:
'צבע אדום'.
הכותב הוא רכז ההדרכה של מדרשת 'עמיעד'. המאמר יתפרסם בסוף השבוע הקרוב בעלון "השבת" של "צהר".