האם להתייאש מהמדינה ומהחברה הישראלית? - זו אחת השאלות הנוקבות המנסרות בחלל עולמנו. יש חוגים בתוך הציבור הדתי שאף פעם לא התייחסו באמון רב למדינה ולחברה הישראלית. עבורם זהו רק עניין של זמן עד שהמדינה תהפוך ל"מדינת כל אזרחיה" ללא זיקה וקשר ליהדות, והחברה הישראלית תאבד כל סימן היכר יהודי. לדעתם, זהו תהליך חזק וחד-כיווני, ואין ביכולתנו לשנות את כיוונו ואפילו לעצור אותו. לכל היותר, ניתן לחלץ בודדים מתוך החברה ולהחזיר אותם בתשובה ועל ידי כך להציל אותם מההתדרדרות הכללית של החברה הישראלית. בעלי עמדה זו טוענים להגנתם שהם אינם מיואשים אלא מציאותיים.
יש לכך גם השלכות על אופי המאבק לביטול תכנית ההתנתקות. אם מדינה זו היא "מדינת כל אזרחיה", ממילא איננו מחויבים לה ואין לנו כל סנטימנט כלפיה. ועל כן כל אמצעי וכל דרך כשרים להביא לביטול תכנית קלוקלת זו ולסילוק תכניות דומות.
אבל אנו, איננו מיואשים ואיננו מתייאשים. לא מפני שהכל ורוד, שהרי אי אפשר להתעלם מן המציאות. תופעות מדאיגות מאוד מתרחשות בחברה הישראלית. בעשור האחרון, איבדה המדינה הרבה מהצבע היהודי שלה. אם כן, מדוע איננו מיואשים? מפני שאנו מאמינים שהתהליך הפיך. לא בשעה אחת ולא ביום אחד נצליח לחולל מהפך בחברה הישראלית ולשנות את כיוון הזרימה שלה. אבל מאמינים אנו שהדבר אפשרי. לא אבדה תקוותנו. התהליך איננו חד-כיווני אלא דו-כיווני.
מאמינים אנו שהניצוץ היהודי לא כבה לגמרי אצל רבבות היהודים המרכיבים את החברה הישראלית, ולאחר מאמץ ארוך וממושך נצליח לעורר אותו. המחלה לא פגעה בכל מרכזי החיים של האומה, נותרו בה חלקים בריאים שיכולים להשיב בריאות לכל הגוף הלאומי. נגזר מזה, שהדרך שבה עלינו לפנות אל החברה הישראלית אל לה להיות כוחנית, כדברי הראי"ה קוק זצ"ל בפתגמו לחודש תמוז: "מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים מקל חובלים". זקוקים אנו לגבורה על מנת לחולל מהפך בחברה הישראלית ולקדם את הגאולה. מתוך הכרה בחומרת המצב ובגודל השינוי שאנחנו מבקשים לחולל, מסיק הרב קוק שללא גבורה לא יקרה דבר משמעותי. אבל, קיימים שני סוגי גבורה. יש גבורה של "מקל חובלים", כלומר גבורה כוחנית, המנסה בכוח לכפות את עצמה על החברה הישראלית. ויש גבורה מסוג אחר: גבורה רוחנית, המנסה לכבוש את הדעת ואת הלב, לעורר את הזיק היהודי, להסביר ולשכנע.
מי שהתייאש מהחברה הישראלית, יעדיף את גבורת "מקל החובלים" על מנת לייסר אותה. אין עם מי לדבר, לכן המקל מחליף את הדיבור. אבל מי שלא התייאש ממנה, יעדיף את "הגבורה הרוחנית", את הדיבור עם החברה הישראלית, את דרכי ההסברה הפונים אל השכל ואל הלב.
המלבי"ם (ויקרא יט יז) על הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך" מבחין בין "מוּסר" ל"תוכחה". המייסר את חברו (= "מוסר") - "כופהו אם בשוטים אם בדברים". לעומת זאת, המוכיח הוא "בראיות" (= בהוכחות). מצות תוכחה איננה מתקיימת על ידי הכנעת הזולת ב"שוטים" וב"מקל חובלים" או "בדברים", כלומר בדיבורים קשים הפוגעים בו, אלא על ידי ראיות המתיישבות על הלב והנפש, כלומר על ידי דרכי הסברה ושכנוע.
אם כן, זוהי השאלה הגדולה העומדת לפנינו: האם אנחנו מאמינים שיש עתיד לחברה הישראלית או לא? מי שאיבד את אמונו בה, יכה בה ללא רחם ויציק לה, עד שתיכנע. מי שלא איבד את אמונו בה, ימשיך לדבר איתה ולהאיר לה פנים, עד שתשתכנע.
יש האומרים: מול כוחנוּת יש להשיב במטבע של כוחנוּת. השיח הפוליטי במדינת ישראל כוחני, זרועות השלטון כוחניים, מדיניות הממשלה כוחנית, לכן המבקש להשפיע צריך להשתלב בכללי המשחק, של הכוחנוּת. אכן, השיח הפוליטי במדינה הוא כוחני, ומי שמפעיל כוח עשוי לזכות להישגים נאים. אבל, כלל מוסכם הוא שניצחונות חברתיים שהושגו באמצעות כוח הם חלקיים וזמניים. הישגים אלו חולפים ונעלמים מהר. בעזרת כוח אפשר להרוס (כיוון שקל להרוס!), אבל קשה לבנות בניין של קבע. על כן, אל נתפעל מ"מקל החובלים" המשתולל במדינה.
מי שטרם התייאש מהמדינה, מי שעדיין נותן אמון בחברה הישראלית, ומבקש להשפיע עליהם לטווח רחוק וארוך, צריך לאמץ את דרך "הגבורה הרוחנית" הבוחרת להשפיע על החברה באמצעות הארת פנים, הסברה ושכנוע. "מקל החובלים" חובט ומוריד, "הגבורה הרוחנית" מרוממת. לרומם את הרוח - זוהי משימתנו.