רבים מבני הנוער שואלים, מהו תפקידם בשעת הרת גורל זו? - התשובה היא פשוטה: אין כל הבדל בין תפקידם של בני הנוער לתפקידם של המבוגרים. כולם נקראים אל הדגל, לבצע את אותן משימות. אין משימות מיוחדות למבוגרים ומשימות מיוחדות לבני נוער. כל המשימות הלאומיות מוטלות בשווה על המבוגרים ועל בני הנוער. התורה הטילה על בני 13 ומעלה לקיים את כל התורה כולה, ובכך לימדה אותנו שבני 13 ומעלה מסוגלים לעמוד במטלות של מבוגרים. הדגש הוא על המלה "מסוגלים", כיון שיש בני נוער שבוחרים להתנהג כקטנים, בלא אחריות ובלא בגרות. אבל, ככלל, אפשר לבטוח בבני הנוער. על כן, הקריאה לעשייה ולפעילות בענייני ארץ ישראל מופנית אל בני נוער ואל המבוגרים כאחד.
יש רמות שונות של איכות בעשייה למען ארץ ישראל.אין זה תלוי רק בסוג הפעילות אלא גם ברמת ההזדהות אתה. בלשון אחרת: רמת איכות העשייה תלויה ברמת ההכרה וההבנה. מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה רגיל לומר: "חיבה יתירה נודעת - כשקיימת ידיעה, הבנה (= 'נודעת'), אזי יש חיבה יתירה". לכן, לא מספיק לעשות, להפגין, לעמוד בצמתים, לחלק סטיקרים, לעבור מבית לבית, להתייצב בשעת פקודה, וכדומה, אלא צריך להבין, ללמוד, להעמיק.
מול הרדידוּת והשטחיוּת בזיקה בין חלקים רחבים בחברה הישראלית לבין ארץ ישראל, עלינו להציב אלטרנטיבה עמוקה ושורשית. חלק מרכזי מהמשבר הנוכחי איננו פוליטי אלא תרבותי ורוחני. לכן, התיקון צריך להיות רוחני. תחילת התיקון הוא בתוכנו פנימה, על פי הכלל "קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים". כלומר, מהלך התיקון מתחיל באדם עצמו, ואחר כך הוא מתפשט החוצה. התיקון הנדרש עתה הוא הבנת ייעודנו הלאומי ומקומה של ארץ ישראל בתוכו. לא רק אינטואיציה, לא רק תחושות, אלא משנה תורנית סדורה. לכן, כל נער ונערה המבקשים לתרום בצורה משמעותית לחיזוק הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, צריכים גם להקדיש זמן ניכר ללמוד על מהותה של ארץ ישראל, על ייעודה, על שיבת ציון, על תהליכי הגאולה, על תפקידם של המשברים בתקופת הגאולה. חייבים ללמוד מי אנחנו, ומהו ייעודו של עם ישראל באנושות, מהי תקוותנו הרחוקה ומהי ציפייתנו הקרובה. כל זה איננו צריך לבוא על חשבון הפעילות המעשית למען ארץ ישראל, ולא לפגוע בה, אלא להשתלב בה על מנת להעמיק אותה.
שאלה: האם מותר לצאת לפעילות למען ארץ ישראל בניגוד לרצון ההורים?
יש לדון הרבה בשאלה זו מבחינה הלכתית. יש בה צדדים וצדדי צדדים. וזה גם תלוי בנסיבות. אבל, קיים היבט נוסף, שהוא חשוב לא פחות, והוא ההיבט המשפחתי. אסור שאהבת הארץ תיצור סכסוך עם ההורים. אין לפרק משפחה, ואפילו לא לסדוק אותה, בגלל פעילות למען ארץ ישראל. לכן, יש לבוא בדברים עם ההורים, להציג בפניהם את תכנית הפעילות ולקבל את הסכמתם, ולא לקבוע עובדות בניגוד לעמדתם. יתכן מאוד שלשם קבלת הסכמתם וברכתם, תידרש פשרה. אבל, קבלת ברכת ההורים חשובה. הקשר החם עם ההורים הוא מצרך חיוני עבור כל נער ונערה. לכן, עדיפה פשרה, למרות שהיא כרוכה בוויתור, על פני מחלוקת וריב עם ההורים.
כ"ב שנה לא פגש יעקב את בנו יוסף, שהיה במצרים. אומרים חז"ל (מדרש תנחומא), שזה כנגד כ"ב שנה שיעקב היה בחו"ל ולא שימש את יצחק אביו. מידה כנגד מידה. למדנו מכאן על חשיבות שמירת הקשר עם ההורים. אף שיעקב נאלץ לברוח מהבית מפחד עשו, ואף שהוא עזב את הבית על דעת הוריו, סברו חז"ל שנוצר מצב פגום. נתק מהבית גם מסיבות מוצדקות איננו תקין. לכן, גם כאשר נער/ה מבקש לצאת לפעילות למען ארץ ישראל, על אף שהוא בטוח בצדקת דרכו ומאמין בה, אסור לו להתעמת עם הוריו, ואסור להסתכסך אתם על כך. בדרך כלל, מגיעים מתוך הידברות לפשרה המקובלת על שני הצדדים.
העיסוק בפעילות ציבורית מזמנת לאדם מצבים מורכבים ומסובכים, ובכלל זה מפגשים מביכים, על סף עימותים. לכן, כל מי שמצטרף לפעילות חייב לזכור את המטרה: בניין האומה ובניין הארץ. כלומר: להרבות טוב, להרבות אור, להרבות חיוב בגשמיוּת וברוחניוּת, לחזק את עם ישראל. יש הטועים בכך, מפני שחלק מהפעילות שלנו היא בסגנון של מחאה ציבורית, נדמה להם שעיקר מגמת פנינו היא למלחמה ולהרס. לא! מידה טובה מרובה ממידת פורענות (יומא עו א). יש להרבות ב"מידה טובה" ולמעט בפורענות. עינינו נשואות אל התיקון, אל בניין האומה. ובעז"ה יתקיים בכולנו "כל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקב"ה ישלם שכרם". צריך לעסוק בצרכי ציבור באמונה - במשמעות של יושר וגם במשמעות של תקווה.