שלום רב!
סיימתי שנתיים של שירות לאומי אינטנסיבי ואני כרגע בשנת חופש, שבה אני לומדת יומיים בשבוע ועובדת בשאר. לקחתי את השנה הזאת ל"התאוששות" וצבירת אנרגיות ובכוונתי להתחיל לימודים בשנה הבאה בע"ה.
האווירה בביתי מעט מתוחה וכיוון שאימי ובעלה שניהם דרמטיים מאוד כל עניין קטן הופך לסצנה. הדינמיקה המשפחתית טובה ב"ה ואנחנו משפחה חמה ואוהבת אבל בכל זאת אני מרגישה אי שקט נפשי כמעט תמידי. אימי מנפחת כל דבר שקורה בחיי ולמרות הקושי אני כבר מתחילה לחשוב פעמיים אם לשתף אותה במה שעובר עלי. אני לא רוצה לפגוע בה ושונאת להסתיר ממנה דברים אבל מצד שני אני מרגישה שהתגובות המוגזמות שלה ממש גורמות לי ללחץ נפשי. אם עובר עלי יום קשה היא מרחמת עלי, מתייחסת אלי כאילו אני עומדת למות ומיידעת את כולם במצבי כפי שהיא מפרשת אותו. ואם אני מצליחה במשהו, היא מגיבה בהתלהבות מוגזמת ומדווחת לכל מי שנמצא באיזור. אם הם לא באיזור, סביר להניח שהם יקבלו מברק בקרוב. כמובן שאם אני מתלבטת לגבי משהו שולי או מהותי היא מיידעת את בני המשפחה והחברים ואני מוצאת את עצמי מותקפת ב"עצות" גם מאנשים שלא הייתי רוצה שיהיו מעורבים בחיי. ובל נשכח את הרמזים המזעריים על בעל ונכדים... בקיצור- אמא פולנייה.
ניסיתי לדבר איתה על כך לא מעט פעמים ולהסביר לה איך אני מרגישה. היא תמיד מתנצלת ואומרת שהיא רק דואגת לי/גאה בי וחוזרת להרגלה. לא משנה עד כמה אני מבקשת ממנה לא לשתף אחרים בחיי היא לא מתאפקת ולא מבינה את הנזק שזה גורם לי. אני יודעת שהיא רק מביעה את אהבתה ושקשה לה להשלים עם העובדה שאני כבר לא הילדה הקטנה שלה אבל עד כמה אני יכולה להדחיק את הצרכים והרגשות שלי? זה מה שעשיתי רוב חיי כבת בכורה להורים גרושים והתוצאה היא נטייה תמידית לנסות ולרצות אחרים ותחושת אשמה בכל פעם שאני עומדת על שלי. אלה דברים שמאוד שיפרתי בעצמי בזמן השירות אבל זאת עדיין התמודדות יומיומית והבחירה לפעול לפי מה שבהכרח טוב לי בלי להתחשב בכולם לא תמיד באה בקלות.
השנה הזאת מלאה בבחירות עצמאיות שלי ואני מאוד נהנית ממנה אבל לפעמים אני מרגישה חסרת יציבות ושליטה בחיי, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני גם לא תמיד יודעת למה אני מרגישה ככה, זה פשוט "צץ" בפתאומיות בלי הקשר למצב נוכחי. לפעמים אני מרגישה ככה כשאני צריכה לקבל החלטה משמעותית. אני פתאום לא בטוחה מה מתאים לי ומה אני רוצה, ומפחדת לקבל החלטה שגויה. אני שומעת לא מעט את המשפט "מקסימום תשני באמצע" אבל לא מסוגלת לקחת אותו בחשבון. השאיפה לחיים רגועים ולשלמות עצמית גובה ממני כל כך הרבה אנרגיות. האם זה חייב להיות כל כך קשה? איך אפשר לחשוב על זוגיות כשעוד יש כל כך הרבה לתקן ולהתקדם? האם נכון בכלל להתחיל לחשוב על זוגיות בשלב הזה? אני לא מחפשת דרך קיצור, אלא פשוט את הדרך הנכונה...
תודה רבה על הנכונות והסבלנות.
תשובה
שלום רב,
אמנם מצד אחד את מרגישה תקועה, אבל מצד שני את מבטאת היטב את רגשותיך ומודעת למצבך, וזה לא מעט. אכן עם אמא יש בעייה, אך ככל שתתבגרי ותבשילי סביר שתצאי את הדרך לשים לה גבולות, לגבש דרך עצמאית נפרדת, תוך שמירה על יחסים טובים.
התחושות שאת מעלה מאפיינות את גילך והשלב שבו את נמצאת, והן נורמליות. במידה ואת חשה שלבד קשה לך להתמודד ואת זקוקה לעזרה, ניתן לנסות להיעזר בחברות או מישהו אחר שאת סומכת עליו, או לפנות ליעוץ וטיפול שיסייע לך להזיז את עצמך קדימה. נדמה שניתן לחשוב כבר על זוגיות, אמנם בקצב מתאים, אבל לעתים דווקא בשניים קל יותר לעבור תהליכים, ולא תמיד נכון להמתין עד ש"הכל יהיה בסדר".
בהצלחה.