שלום רב. רציתי לשאול אני בחורה כבת 20 דתיה/חוזרת בתשובה..דיי מזמן סיימתי שירות לאומי אבל כרגע במשך שנה ומשו אני עדיין בבית ללא עבודה. יש לי המון בעיות בריאותיות פיזיות שמפריעות לי לצאת לעבוד אך אני מרגישה שזה לא רק פיזי..אני נורא מפחדת לצאת לעבוד,אין לי בטחון לכך.בדר"כ אני מפחדת לצאת לאירועים ציבורים מהחשש מאחרים..מה הם יגידו עליי איך הם יסתכלו עליי..אני לא מרבה לצאת לקניון וגם לשבתות אצל המשפחה תמיד ניסתי להתחמק והרבה פעמים אני מעדיפה להשאר לבד בבית שבת שלימה רק לא להרגיש בחשש וחרדה שם. שאני כן בציבור לא מוכר או מוכר וביקורתי אני לרוב מרגישה שבוחנים אותי כל הזמן ואני דיי מתכנסת בעצמי. לאחרונה מצבי דיי הורע הן פיזת והן נפשית [אני לא יודעת מה השפיע על מה אבל מבחנת שני המצברים יש הרעה] וזה הגיע למצב של דיכאון,תחושת סבל ברוב הזמן של היום וכן מבחינה פיזת עייפות,כאבי ראש וחולשה נוראית!
אני אמורהה ללכת לפסיכיאטרית לאבחון עוד שבועיים ויש עניין אולי להתחיל טיפול תרופתי.ממה שרשמתי לכם פה אתם חושבים שיש עניין ללכת לפסיכיאטר? האם זוהי בעיה שמצריכה תרופה? יש לציין שאני נפגשת לשיוחת עם ע"וס כשנה ועוד שהמשפחה מתחייסת אליי נורא אז אני בכלל דיי אבודה כי אין לי אפשרות לעזוב את הבית במצבי הנ"ל.ויש לציין שאמא שלי חושבת שאני פשוט עצלנית וממציאה לעצמי מחלות אך אני באמת מרגישה שזה משו שמשתלט עלייי ולא בחירה שלי!!
מה אתם מייעצים לי לעשות ...תודה!!
תשובה
שלום רב,
לפי מה שאת מתארת את סובלת נפשית ופיזית ואכן ההתרשמות היא שיש צורך בטיפול תרופתי, בנוסף להמשך השיחות. אל תחששי מלהיעזר בטיפול תרופתי, ותנסי לבקש שיקדימו את הפגישה. אני מניח שהעו"ס איתה את נמצאת בשיחות שותפה לעניין וממליצה על כך.
ביחס לאמא והמשפחה תבקשי מהעו"ס שהיא תסייע לך להסביר לאמא ולמשפחה את מצבך, ותגייס אותם לטובת הטיפול, ושהיחס בבית ישתנה. התמיכה של המשפחה חשובה וכדאי להשקיע בהסברה ושכנוע שלהם לעזור לך. יתכן שהיא כגורם מקצועי חיצוני תצליח במה שקשה לך להסביר להם.
בהצלחה.