שלום וברכה,
אני אם לשלושה ילדים. בתי הגדולה בת 4 ויש לי עוד שני בנים- גיל שנתיים ושבועיים. מאז תקופת ההריון של בני הקטן היחסים עם הבת שלי התערערו לחלוטין.
הבת שלי ילדה שמלאה בשמחת חיים, שובבה, מצחיקה ואוהבת. בבית כל הדברים הללו לא באים לידי ביטוי. היא לא מפסיקה לילל, לבכות, להלשין על אח שלה ולהתלונן.
מאוד, מאוד קשה לי איתה. לדעתי הכל נובע מהבעיה המרכזית שיש לי ביחס אליה-שאני אישה אסתטית שאוהבת מראה נקי ונעים. הבת שלי עושה את כל הדברים שדוחים אותי מלהתקרב אליה- מחטטת באף ומלקקת, נוגעת באיבר המין שלה ומחטטת שם, מחטטת בין האצבעות ברגליים כשהיא מלוכלכת, עושה פיפי ולא מנגבת ונשאר ריח רע, מתגרדת בראש בצורה פראית למרות שאין לה כינים. כל זה גורם לי לדחות את הקרבה אליה. אני ממש מתביישת בזה אבל אני לא מסגולת לקרב אותה אליי כשהיא מתנהגת כך. אני מניחה שכל ההתנהגות השלילית שלה נובעת מתחושת הדחייה שלי אליה. אני עושה מאמצים גדולים שלא תרגיש אבל אני מאמינה שהיא כן מרגישה. אני רוצה לצאת מהמעגל הנוראי הזה ולחזור להיות קרובה אליה. מאוד קשה לי עם המצב הזה ואשמח לקבל רעיונות...
תודה רבה
תשובה
שלום רב,
נשמע שהילדה במצוקה רגשית אשר גברה בעקבות ההיריון והאח. לא ברור האם הדחייה שלך התחילה מלידתה ומה הסיבה והמקור. כרגע חשוב לנסות לשים לה גבולות על התנהגותה ולומר לה שזה גורם לך קושי בלהתייחס אליה יפה.
יתכן שיש צורך ביעוץ, כדי להבין יותר מה קורה.