שלום הרב,
אני צריכה להעביר מערך בנושא צניעות לבנות בכיתות ט' ו י'. רציתי לדעת האם יש לכם מקורות לדיון, לשיחה או סיפורים בנושא.
תודה רבה ויישר כח על הרעיון הנפלא הזה.
טלפון :
סניף :
תשובה
צניעות
הרשי לי לפתוח בקטע שאיננו קודש, אך הוא בוודאי אמת...
הצעה מגונה לנערה הגונה
מאת: אורה שם-אור, מעריב
"לא! אני לא פוחדת לחזור הביתה לפנות בוקר. בארצנו ארץ המלחמות והטרור נהנות הנשים מתנאי בטיחות טובים יותר מאשר בהרבה מדינות אחרות. בתל אביב אני מחנה את המכונית בקצה הרחוב לאחר חצות, וצועדת בשלווה עד ביתי.
בניו יורק עמדתי על כך, שנהג המונית יחכה עד שאתן לו סימן, שאני במקום מבטחים. אבל מה? ישנם אצלנו אזורים מסוימים כמו כביש החוף, בהם אין אישה הגונה, יכולה להרשות לעצמה לעמוד בצד הדרך מבלי שיעצרו לידה כל הזמן מכוניות פרטיות ומשאיות, ונהגיהן יציעו להן הצעות מגונות. הדבר בעצם די משעשע, את מי שנחנה בחוש הומור. היא יכולה לחזור הביתה, ולנקוב במחירה ואם היא תאלץ לעמוד בציידי הדרך יותר מכמה דקות בשל סיבה כל שהיא- יצטברו אצלה סיפורים פיקנטיים, לשעשע בהם נפש שכנותיה וחברותיה.
איני מוכנה לחתום על כך אך דומני כי כאשר אישה איננה משתפת פעולה עם המציע – לא יאונה לה כל רע. גם לא על כביש בחוף. אך בינתיים התעכבתי בהקדמה וסטיתי ממה שרציתי לומר, והוא, שכיום אין בדרך כלל להאשים את הגברים בהיטפלות לאישה הגונה וזאת על שום מה? מפני שכיום, בהסתמך על ההופעה החיצונית, קשה להבחין בין צעירה הגונה מבית טוב לבין נפקנית היוצאת לחפש הרפתקה.
פעם ידעו לפי המראה של האישה, אם היא הגונה או לא. היו להן, לפרוצות ולחובבות, סימני היכר משלהן. שמלות החושפות יותר, בגדים הדוקים עד להתפוצץ, סנדלים בטעם וולגרי, איפור כבד, צבעים צעקניים- ועוד זוטות, שעיניו של גבר ידעו לזהות לפיהן את נערת הכביש ואת דומותיה.
מה קורה היום? כיום לובשות גם נשות חברה שמלות החושפות גב , מותניים , חזה , קורקבן ושוקיים. כיום עם המדים הבין לאומיים של מכנסי הג'ינס וחצאיות הטלאים – לך הבחן בין המעמדות , בין "הנערות הטובות" ו"הנערות הרעות", בין ההגונות לבין החובבות לבין המקצועיות.
כל גברת לובשת אותה אדרת. ואין לדעת: האם הבחורה היושבת בבית הקפה על המדרכה מצפה לקליינט או מחכה לחברה.
כיום כאשר גבר מציע או מנסה להציע הצעה מגונה לנערה הגונה, אין להאשים אותו על שטעה בכתובת. אנחנו הבאנו אותו לידי הטעות הזו. הבלבול קיים לכל אורך הקו. יש ערבוב תחומים מוחלט בין תלבושות ותסרוקות הנערים והנערות. אין לדעת מי היא/ הוא, ומי הוא/או היא. בגדי הקיץ, שהיו העונה פרוצים לכל רוח - הביאו את הגברים לא רק לידי מחשבות חטא, אלא שגם טיבן של הנשים נתבלבל אצלם. הם לא ידעו אם אותה בחורה עירומה למחצה היורדת לים במונית שירות – תעמוד לשירותם אם יגלו יוזמה או שאין היא אלא בת טובים בדרכה אל האוניברסיטה/לשיעור ריקוד/לעבודה במשרד מכובד.
לאחר, שמקבלים כמה הצעות ומבינים מה הרקע לכך- אין השד נורא כל כך. כי לאחר חלוף הקדמה, מגיעים לידי מסקנה שהגבר המצוי מבולבל, אך ורק באשמתן של הנשים. אולי אם תחזורנה הנשים להתלבש בבגדים קלאסיים, אולי אם תיקחנה לעצמן את מראה הליידי, אפשר יהיה אפילו לעמוד על הכביש המוביל לחוף תל ברוך ליד מכונית שהתקלקלה ולצפות כי הגבר העובר שם, עוזר מטעמים ג'נטלמניים בלבד.
( "(מעריב" , י"ג חשוון תשל"ח)
הרשי לי לפתוח בקטע שאיננו קודש, אך הוא בוודאי אמת...
השימוש בו, במשולב עם פעילות כגון תיאור אופי של אנשים/נשים שאינם מוכרים לנו, ע"פ תמונות שתביאי להם מן העתונים/עלוני פרסומת/אינטרנט וכו’.
תוכלי להגיע כבסיס למסקנה, שאם נרצה או לא, החיצוניות משדרת מי אני.
גם במודע, ההחלטה להיראות: פריקית, דוסית, זרוקה, ילדה-טובה, אשה אלגנטית, באה כמובן לידי ביטוי בעזרת הביגוד.
אם מוסכם שתכנים אישיותיים משודרים דרך המעטה החיצוני, נוכל לעבוד בשני מישורים:
א. המחוייבות להלכה, קבלת מרות התורה.
ב. הצניעות כערך עצמי.
הצניעות:
צניעות וענווה הם נושאים קרובים, שביניהם קשר עמוק, ועבודה דומה מסייעת לקנייתם. עם זאת, לכל מידה בין השתיים יש ייחוד משלה.
ענווה היא ההכרה, שאין לי משל עצמי ולא כלום. כל מה שיש בי הנו מתנת הבורא, והוא כפיקדון בידי על מנת למלא שליחותי. ולכן: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת"(אבות,ב,ח)
משה רבינו "ענו מכל האדם אשר על פי האדמה", ואנו יודעים זאת, מכיוון שהפסוק נכתב בתורה על ידו. בדומה לכך אומרת הגמרא: "משמת רבי בטלה הענווה" ואומר האמורא ר' יוסף: "עוד איכא אני!" לא בטלה הענווה, שהרי אני עוד חי, ואני ענוו! (בבלי, סוטה מ"ט ב וגם גיטין נ"ט א) לפי"ז, ענווה איננה התהדרות מזוייפת בהתנהגות המכחישה שיש בי יתרונות, אלא ראיית היתרונות בפרופורציה הנכונה: אני שמח שזכיתי לתכונה זו, למעלה זו, אבל בני יודע שהיא איננה שלי באמת, כי הרי יש סיוע רב לכל אדם בכל הצלחה: בית, הורים, חבר טוב, נסיבות חיים. (שמעתי פעם בעלת תשובה שאמרה כי הקב"ה זיכה אותה להיוולד בבית נדיר, שבו אם ישרת-דרך וטובת לב, ואב עבריין. כך חמדה בבירור לבחור בטוב ולמאוס ברע. כלומר, ראיה מפוכחת מוצאת תמיד את הנקודות בחיים שבהם אנו חייבים לרבש"ע, ולא חלילה כראיית גבוהי-הלב, המבחינים במה שה' "חייב" להם… )
צניעות בונים יחד עם ענווה, ועל בסיסה.
צניעות אומרת, שהאדם מכסה על הפנים כי יש שם משהו ראוי. אגדה ירושלמית מאגדות החורבן(בבלי, מסכת גיטין נ"ז) מספרת על ילד, שיצא לרחוב ובידו קדירה מכוסה. שאל אותו אדם:מה בקדירה? ענה הילד: לו אמא היתה רוצה שתדע, לא היתה מכסה את הקדירה!
האיש מסיק שיש בקדירה דבר בעל ערך, דווקא בגלל כיסויה. הילד מאיר את עיניו בכך, שהכיסוי אינו דבר נפרד מהערך של מה שמוסתר. העובדה שדבר שווה משהו, והעובדה שהוא מוצפן, נובעים מאותו מקור: "כבוד מלכים הסתר דבר"(משלי כ"ה ג') העבודה של ההצפנה מעניקה טעם עמוק יותר לדברים.
לדוגמא: ביחסים קרובים משוחחים על דברים אישיים. ולכן, גילוי סוד נתפס כבגידה מדוע? כי זו בגידה בקרבה האינטימית הייחודית שנוצרה עם גילוי הסוד.
"בשכר צניעות שהיתה בו בשאול, זכה ויצאה ממנו אסתר"(בבלי, מגילה י"ג,ב)אסתר ש"איננה מגדת את עמה ומולדתה, כי מרדכי ציווה עליה אשר לא תגיד"(אסתר,ב,י)
מבחינת אסתר, המאמץ העצום להצניע את מקורותיה מובן מאליו, כחלק ממערכת האמון בינה לבין מרדכי. אולם מה המניע של מרדכי לבקשתו הלא מקובלת? "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".(אסתר,ד,ה) אני מרדכי די ענו כדי לדעת שני דברים: הכבוד שזכית לו, ובנות רבות מקנאות בך בגללו, איננו שלך. גם הכאב הגדול שלנו על שנלקחת מביתי להיות אשתו של גוי שיכור גס רוח שכבר הרג אשה אחת, איננו שלך. כל הטוב וכל הרע בעולם מקורם אצל רבש"ע. ולכן , עד שלא נדע מה מטרת הכל, הצניעי עצמך. לולא היתה אסתר מצניעה עצמה, באמת לא היינו יודעים למה נלקחה, שהרי המן היה נזהר מפניה, ולא היתה יכולה לעזור לעמה.
מכאן, שהצניעות נובעת מראיה של ענווה, מסתירה דברים בעלי תוכן, ונותנת להם משמעות נוספת מעצם ההסתרה.
הציות להלכה:
ברצוני לצרף מאמר קצר בנושא מאת הרב ברוד.
השכל אינו הכול
מאת: הרב מנחם ברוד
יהודים שומרי תורה ומצוות עומדים פעמים רבות מול הצורך לנסות להסביר בהיגיון את טעמי המצוות. יש מצוות שקל יותר להסביר ויש מצוות שאינן מובנות על-ידי השכל, ואז אנו כאילו מרכינים ראש ואומרים – לא הכול אנחנו מבינים* יש מצוות שלמעלה מהשגתנו, ואנו מקיימים אותן בבחינת "חוקה חקקתי, גזֵרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה".
ברור שהנטייה הטבעית היא להרגיש טוב יותר עם המצוות הניתנות להבנה. השאיפה שלנו היא לקיים באותה שלמות והכרה פנימית גם את המצוות הבלתי-ניתנות להבנה. באה תורת החסידות ואומרת שהשאיפה צריכה להיות הפוכה: "השכל האנושי אומר, שיש לקיים את ה'חוקים' באותה חיות שמקיימים 'משפטים'. כלומר: כשם שמשפטים היו צריכים לקיימם מצד חיוב השכל, גם לולי ציווי ה', כמו-כן צריכים לקיים את החוקים להיותם ציווי ה'. אבל האמת היא, שצריכים לקיים את המשפטים כמו שמקיימים את החוקים, משום שעיקר קיום המצוות צריך להיות לפי שהם ציווי ה'" (ספר המאמרים קונטרסים כרך א, עמ' פד).
התבטלות לקב"ה
תורת ה' דורשת מאיתנו לקיים כל מצווה, גם את המצווה הפשוטה וההגיונית ביותר, לא בגלל הבנתנו והשגתנו, אלא מפני שכך ציוונו הקב"ה. עלינו לכבד הורים לא מפני ששכלנו מחייב זאת, אלא משום שזה רצון ה'. עלינו להימנע מלפגוע מרכוש הזולת לא מפני שזה מוסרי ושבלעדי זאת לא תוכל החברה האנושית להתקיים – אלא משום שהקב"ה ציוונו שלא לעשות כן.
כאשר התורה מתחילה לפרט את דיני הפרה האדומה, היא פותחת במילים: "זאת חוקת התורה". היא אינה אומרת "זאת חוקת הפרה" (כמו "זאת חוקת הפסח" וכדומה), אלא "זאת חוקת התורה". בכך היא רומזת, שרעיון זה של 'חוקה' – קיום מצווה רק מתוך ציות לרצון העליון, בלי שום ידיעה והבנה – צריך לאפיין את כל התורה כולה ולא רק את מצוות פרה-אדומה* את כל המצוות צריכים אנו לקיים, כאמור, מתוך התבטלות לקב"ה ולא מפני הבנתנו.
אמנם יש חשיבות גדולה בהבנה והשגה. האדם מזדהה יותר עם הדברים, מרגיש את משמעות מעשיו ומקיימם בצורה מושלמת יותר, אבל אי-אפשר לבסס את התורה והמצוות רק על ההבנה ועל ההיגיון. השכל גמיש מאוד ויכול להוכיח דבר והיפוכו. היום הוא מבין את משמעות המצווה, ומחר הוא עלול להבין אחרת. זאת ועוד: כאשר המצווה נשענת כולה על ההיגיון, נשאר פתח רחב למיקח-וממכר ולהתפשרויות, כשהאדם עושה, כביכול, את חישוביו של הקב"ה.
אמונה בימות המשיח
לכן תורת החסידות מדגישה את הצורך בקבלת עול, כיסוד כל התורה והמצוות. פתגם חסידי אומר: "בעל שכל, הנשען על בינתו, עלול יותר לטעות ממי שעושה בקבלת עול" ('רשימות' חוברת ט, עמ' 16).
החסיד רבי הלל מפאריטש היה אומר, שכל עוצם גודל זהירותו ביראת שמים היא כדי שייקלטו אצלו ענייני חסידות. אמר על כך כ"ק אדמו"ר הרש"ב: "ואני אומר, שכל ענייני חסידות וטיב קליטתם היא כדי להרגיש יראת שמים בחיות פנימית. המתיקות הגדולה ביותר של השכלה – אינה בעלת ערך כלל לגבי הידור דהידור של מצווה וגרם מצווה" (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ, כרך ד, עמ' פ).
הרבי מליובאוויטש אמר (שיחת ש"פ שמות תשכ"ג): "דברים שהיום צריכים עליהם אמונה, בימות המשיח יהיה אפשר להשיגם בשכל, בהבנה והשגה. והאמונה תהיה אז על דברים נעלים הרבה יותר, שהיום אין לנו מושג בהם אפילו בבחינת אמונה".
צניעות
הרשי לי לפתוח בקטע שאיננו קודש, אך הוא בוודאי אמת...
הצעה מגונה לנערה הגונה
מאת: אורה שם-אור, מעריב
"לא! אני לא פוחדת לחזור הביתה לפנות בוקר. בארצנו ארץ המלחמות והטרור נהנות הנשים מתנאי בטיחות טובים יותר מאשר בהרבה מדינות אחרות. בתל אביב אני מחנה את המכונית בקצה הרחוב לאחר חצות, וצועדת בשלווה עד ביתי.
בניו יורק עמדתי על כך, שנהג המונית יחכה עד שאתן לו סימן, שאני במקום מבטחים. אבל מה? ישנם אצלנו אזורים מסוימים כמו כביש החוף, בהם אין אישה הגונה, יכולה להרשות לעצמה לעמוד בצד הדרך מבלי שיעצרו לידה כל הזמן מכוניות פרטיות ומשאיות, ונהגיהן יציעו להן הצעות מגונות. הדבר בעצם די משעשע, את מי שנחנה בחוש הומור. היא יכולה לחזור הביתה, ולנקוב במחירה ואם היא תאלץ לעמוד בציידי הדרך יותר מכמה דקות בשל סיבה כל שהיא- יצטברו אצלה סיפורים פיקנטיים, לשעשע בהם נפש שכנותיה וחברותיה.
איני מוכנה לחתום על כך אך דומני כי כאשר אישה איננה משתפת פעולה עם המציע – לא יאונה לה כל רע. גם לא על כביש בחוף. אך בינתיים התעכבתי בהקדמה וסטיתי ממה שרציתי לומר, והוא, שכיום אין בדרך כלל להאשים את הגברים בהיטפלות לאישה הגונה וזאת על שום מה? מפני שכיום, בהסתמך על ההופעה החיצונית, קשה להבחין בין צעירה הגונה מבית טוב לבין נפקנית היוצאת לחפש הרפתקה.
פעם ידעו לפי המראה של האישה, אם היא הגונה או לא. היו להן, לפרוצות ולחובבות, סימני היכר משלהן. שמלות החושפות יותר, בגדים הדוקים עד להתפוצץ, סנדלים בטעם וולגרי, איפור כבד, צבעים צעקניים- ועוד זוטות, שעיניו של גבר ידעו לזהות לפיהן את נערת הכביש ואת דומותיה.
מה קורה היום? כיום לובשות גם נשות חברה שמלות החושפות גב , מותניים , חזה , קורקבן ושוקיים. כיום עם המדים הבין לאומיים של מכנסי הג'ינס וחצאיות הטלאים – לך הבחן בין המעמדות , בין "הנערות הטובות" ו"הנערות הרעות", בין ההגונות לבין החובבות לבין המקצועיות.
כל גברת לובשת אותה אדרת. ואין לדעת: האם הבחורה היושבת בבית הקפה על המדרכה מצפה לקליינט או מחכה לחברה.
כיום כאשר גבר מציע או מנסה להציע הצעה מגונה לנערה הגונה, אין להאשים אותו על שטעה בכתובת. אנחנו הבאנו אותו לידי הטעות הזו. הבלבול קיים לכל אורך הקו. יש ערבוב תחומים מוחלט בין תלבושות ותסרוקות הנערים והנערות. אין לדעת מי היא/ הוא, ומי הוא/או היא. בגדי הקיץ, שהיו העונה פרוצים לכל רוח - הביאו את הגברים לא רק לידי מחשבות חטא, אלא שגם טיבן של הנשים נתבלבל אצלם. הם לא ידעו אם אותה בחורה עירומה למחצה היורדת לים במונית שירות – תעמוד לשירותם אם יגלו יוזמה או שאין היא אלא בת טובים בדרכה אל האוניברסיטה/לשיעור ריקוד/לעבודה במשרד מכובד.
לאחר, שמקבלים כמה הצעות ומבינים מה הרקע לכך- אין השד נורא כל כך. כי לאחר חלוף הקדמה, מגיעים לידי מסקנה שהגבר המצוי מבולבל, אך ורק באשמתן של הנשים. אולי אם תחזורנה הנשים להתלבש בבגדים קלאסיים, אולי אם תיקחנה לעצמן את מראה הליידי, אפשר יהיה אפילו לעמוד על הכביש המוביל לחוף תל ברוך ליד מכונית שהתקלקלה ולצפות כי הגבר העובר שם, עוזר מטעמים ג'נטלמניים בלבד.
( "(מעריב" , י"ג חשוון תשל"ח)
הרשי לי לפתוח בקטע שאיננו קודש, אך הוא בוודאי אמת...
השימוש בו, במשולב עם פעילות כגון תיאור אופי של אנשים/נשים שאינם מוכרים לנו, ע"פ תמונות שתביאי להם מן העתונים/עלוני פרסומת/אינטרנט וכו’.
תוכלי להגיע כבסיס למסקנה, שאם נרצה או לא, החיצוניות משדרת מי אני.
גם במודע, ההחלטה להיראות: פריקית, דוסית, זרוקה, ילדה-טובה, אשה אלגנטית, באה כמובן לידי ביטוי בעזרת הביגוד.
אם מוסכם שתכנים אישיותיים משודרים דרך המעטה החיצוני, נוכל לעבוד בשני מישורים:
א. המחוייבות להלכה, קבלת מרות התורה.
ב. הצניעות כערך עצמי.
הצניעות:
צניעות וענווה הם נושאים קרובים, שביניהם קשר עמוק, ועבודה דומה מסייעת לקנייתם. עם זאת, לכל מידה בין השתיים יש ייחוד משלה.
ענווה היא ההכרה, שאין לי משל עצמי ולא כלום. כל מה שיש בי הנו מתנת הבורא, והוא כפיקדון בידי על מנת למלא שליחותי. ולכן: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת"(אבות,ב,ח)
משה רבינו "ענו מכל האדם אשר על פי האדמה", ואנו יודעים זאת, מכיוון שהפסוק נכתב בתורה על ידו. בדומה לכך אומרת הגמרא: "משמת רבי בטלה הענווה" ואומר האמורא ר' יוסף: "עוד איכא אני!" לא בטלה הענווה, שהרי אני עוד חי, ואני ענוו! (בבלי, סוטה מ"ט ב וגם גיטין נ"ט א) לפי"ז, ענווה איננה התהדרות מזוייפת בהתנהגות המכחישה שיש בי יתרונות, אלא ראיית היתרונות בפרופורציה הנכונה: אני שמח שזכיתי לתכונה זו, למעלה זו, אבל בני יודע שהיא איננה שלי באמת, כי הרי יש סיוע רב לכל אדם בכל הצלחה: בית, הורים, חבר טוב, נסיבות חיים. (שמעתי פעם בעלת תשובה שאמרה כי הקב"ה זיכה אותה להיוולד בבית נדיר, שבו אם ישרת-דרך וטובת לב, ואב עבריין. כך חמדה בבירור לבחור בטוב ולמאוס ברע. כלומר, ראיה מפוכחת מוצאת תמיד את הנקודות בחיים שבהם אנו חייבים לרבש"ע, ולא חלילה כראיית גבוהי-הלב, המבחינים במה שה' "חייב" להם… )
צניעות בונים יחד עם ענווה, ועל בסיסה.
צניעות אומרת, שהאדם מכסה על הפנים כי יש שם משהו ראוי. אגדה ירושלמית מאגדות החורבן(בבלי, מסכת גיטין נ"ז) מספרת על ילד, שיצא לרחוב ובידו קדירה מכוסה. שאל אותו אדם:מה בקדירה? ענה הילד: לו אמא היתה רוצה שתדע, לא היתה מכסה את הקדירה!
האיש מסיק שיש בקדירה דבר בעל ערך, דווקא בגלל כיסויה. הילד מאיר את עיניו בכך, שהכיסוי אינו דבר נפרד מהערך של מה שמוסתר. העובדה שדבר שווה משהו, והעובדה שהוא מוצפן, נובעים מאותו מקור: "כבוד מלכים הסתר דבר"(משלי כ"ה ג') העבודה של ההצפנה מעניקה טעם עמוק יותר לדברים.
לדוגמא: ביחסים קרובים משוחחים על דברים אישיים. ולכן, גילוי סוד נתפס כבגידה מדוע? כי זו בגידה בקרבה האינטימית הייחודית שנוצרה עם גילוי הסוד.
"בשכר צניעות שהיתה בו בשאול, זכה ויצאה ממנו אסתר"(בבלי, מגילה י"ג,ב)אסתר ש"איננה מגדת את עמה ומולדתה, כי מרדכי ציווה עליה אשר לא תגיד"(אסתר,ב,י)
מבחינת אסתר, המאמץ העצום להצניע את מקורותיה מובן מאליו, כחלק ממערכת האמון בינה לבין מרדכי. אולם מה המניע של מרדכי לבקשתו הלא מקובלת? "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".(אסתר,ד,ה) אני מרדכי די ענו כדי לדעת שני דברים: הכבוד שזכית לו, ובנות רבות מקנאות בך בגללו, איננו שלך. גם הכאב הגדול שלנו על שנלקחת מביתי להיות אשתו של גוי שיכור גס רוח שכבר הרג אשה אחת, איננו שלך. כל הטוב וכל הרע בעולם מקורם אצל רבש"ע. ולכן , עד שלא נדע מה מטרת הכל, הצניעי עצמך. לולא היתה אסתר מצניעה עצמה, באמת לא היינו יודעים למה נלקחה, שהרי המן היה נזהר מפניה, ולא היתה יכולה לעזור לעמה.
מכאן, שהצניעות נובעת מראיה של ענווה, מסתירה דברים בעלי תוכן, ונותנת להם משמעות נוספת מעצם ההסתרה.
הציות להלכה:
ברצוני לצרף מאמר קצר בנושא מאת הרב ברוד.
השכל אינו הכול
מאת: הרב מנחם ברוד
יהודים שומרי תורה ומצוות עומדים פעמים רבות מול הצורך לנסות להסביר בהיגיון את טעמי המצוות. יש מצוות שקל יותר להסביר ויש מצוות שאינן מובנות על-ידי השכל, ואז אנו כאילו מרכינים ראש ואומרים – לא הכול אנחנו מבינים* יש מצוות שלמעלה מהשגתנו, ואנו מקיימים אותן בבחינת "חוקה חקקתי, גזֵרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה".
ברור שהנטייה הטבעית היא להרגיש טוב יותר עם המצוות הניתנות להבנה. השאיפה שלנו היא לקיים באותה שלמות והכרה פנימית גם את המצוות הבלתי-ניתנות להבנה. באה תורת החסידות ואומרת שהשאיפה צריכה להיות הפוכה: "השכל האנושי אומר, שיש לקיים את ה'חוקים' באותה חיות שמקיימים 'משפטים'. כלומר: כשם שמשפטים היו צריכים לקיימם מצד חיוב השכל, גם לולי ציווי ה', כמו-כן צריכים לקיים את החוקים להיותם ציווי ה'. אבל האמת היא, שצריכים לקיים את המשפטים כמו שמקיימים את החוקים, משום שעיקר קיום המצוות צריך להיות לפי שהם ציווי ה'" (ספר המאמרים קונטרסים כרך א, עמ' פד).
התבטלות לקב"ה
תורת ה' דורשת מאיתנו לקיים כל מצווה, גם את המצווה הפשוטה וההגיונית ביותר, לא בגלל הבנתנו והשגתנו, אלא מפני שכך ציוונו הקב"ה. עלינו לכבד הורים לא מפני ששכלנו מחייב זאת, אלא משום שזה רצון ה'. עלינו להימנע מלפגוע מרכוש הזולת לא מפני שזה מוסרי ושבלעדי זאת לא תוכל החברה האנושית להתקיים – אלא משום שהקב"ה ציוונו שלא לעשות כן.
כאשר התורה מתחילה לפרט את דיני הפרה האדומה, היא פותחת במילים: "זאת חוקת התורה". היא אינה אומרת "זאת חוקת הפרה" (כמו "זאת חוקת הפסח" וכדומה), אלא "זאת חוקת התורה". בכך היא רומזת, שרעיון זה של 'חוקה' – קיום מצווה רק מתוך ציות לרצון העליון, בלי שום ידיעה והבנה – צריך לאפיין את כל התורה כולה ולא רק את מצוות פרה-אדומה* את כל המצוות צריכים אנו לקיים, כאמור, מתוך התבטלות לקב"ה ולא מפני הבנתנו.
אמנם יש חשיבות גדולה בהבנה והשגה. האדם מזדהה יותר עם הדברים, מרגיש את משמעות מעשיו ומקיימם בצורה מושלמת יותר, אבל אי-אפשר לבסס את התורה והמצוות רק על ההבנה ועל ההיגיון. השכל גמיש מאוד ויכול להוכיח דבר והיפוכו. היום הוא מבין את משמעות המצווה, ומחר הוא עלול להבין אחרת. זאת ועוד: כאשר המצווה נשענת כולה על ההיגיון, נשאר פתח רחב למיקח-וממכר ולהתפשרויות, כשהאדם עושה, כביכול, את חישוביו של הקב"ה.
אמונה בימות המשיח
לכן תורת החסידות מדגישה את הצורך בקבלת עול, כיסוד כל התורה והמצוות. פתגם חסידי אומר: "בעל שכל, הנשען על בינתו, עלול יותר לטעות ממי שעושה בקבלת עול" ('רשימות' חוברת ט, עמ' 16).
החסיד רבי הלל מפאריטש היה אומר, שכל עוצם גודל זהירותו ביראת שמים היא כדי שייקלטו אצלו ענייני חסידות. אמר על כך כ"ק אדמו"ר הרש"ב: "ואני אומר, שכל ענייני חסידות וטיב קליטתם היא כדי להרגיש יראת שמים בחיות פנימית. המתיקות הגדולה ביותר של השכלה – אינה בעלת ערך כלל לגבי הידור דהידור של מצווה וגרם מצווה" (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ, כרך ד, עמ' פ).
הרבי מליובאוויטש אמר (שיחת ש"פ שמות תשכ"ג): "דברים שהיום צריכים עליהם אמונה, בימות המשיח יהיה אפשר להשיגם בשכל, בהבנה והשגה. והאמונה תהיה אז על דברים נעלים הרבה יותר, שהיום אין לנו מושג בהם אפילו בבחינת אמונה".