אני נשואה כ-10 שנים, בעלי ואני מאוד אוהבים ומאוד רבים... אני מרגישה שאני כבר מואסת בחיים איתו למרות אהבתי אליו. הוא כועס עלי כשאני לא מסתדרת עם כל המטלות של העולם הזה: עבודה, ילדים, נקיון, בישול.. הוא מאוד עוזר, עושה הכל בבית אבל בכל זאת זה קשה לי.למרותזאת לרוב אני שרויה בשמחה ומשתדלת לקבל את עצמי ולא להלקות את עצמי על כך שאני לא מושלמת, אבל הוא כן כועס וכל פעם שהוא כועס עלי אני משתגעת מזה ורבה איתו. אני מרגישה שאין לו זכות לשפוט אותי כל הזמן.
חוץ מזה אני טיפוס דעתני והוא משתגע מזה שאני לא עושה מה שהוא אומר בלי לשאול שאלות. הוא רוצה שאני לא אדבר איתו כל הזמן על כל דבר ואנסה להבין הכל ולהסכים לפני שאני מסכימה לעשות את רצונו.
ואני מרגישה שאני צריכה להבין כדי לעשות ואפילו אם לא להבין לפחות שיגיד: "אני יודע שאת לא מבינה/ מסכימה אבל זה חשוב לי". אני מוכנה להוריד לו את הירח אבל יש לי צורך היסטרי בתחושת שותפות- להבין, להסכים, לחיות בהרמוניה. ולו אין את זה, יש לו איזה צורך פנימי בציות וזה פשוט לא עולה בקנה אחד עם האישיות שלי.
אני עובדת על המידות שלי כל הזמן, אני בעלת מודעות מאוד גדולה לעצמי ולאחרים ובכל זאת לא מצליחה לפצח את הדבר הזה.
זו מידת הגאווה שבי... הייתי ילדה מסכנה מאוד והסברתי לבעלי שמי שניצלו אותו והשפילו אותו בעבר ויצא מזה בשלום (גם נפשית) לעולם לא יתן לאף אחד להשפיל אותו שוב ובעיני בקשת ציות היא השפלה. כאשר הוא כועס לדוגמא: "למה לא הגעת ידעת שאני מחכה בחוץ ורוצה כבר שניסע" אני פשוט נעלבת ומודיעה לו שלא ידבר איתי כך אחרת אני פשוט לא נוסעת איתו. ולכן הוא טוען שאני לא מכבדת אותו ומזלזלת בו.
א. האם הצורך בציות הוא צורך גברי נורמלי?
ב. כיצד אוכל להוריד קצת את ה"מגנים" שלי ולהיות מוכנה לספוג לפעמים גם עלבונות בלי לענות ובלי להתרתח?
תשובה
שלום אישה יקרה ,
ראשית אכן ניכרים דברי אמת .
הניגוד הקשה שבין הרצון שלך להיות מובנת אצל בעלך ואולי אפילו קצת יותר נחשבת לעומת הקטגןוריות המוחלטת שאת מתאת מנקודת הראות שלך אצל בעלך ,מורגתש היטב במכתבך.
את מרחמת על עצמך ומבינה את עצמך בבת אחת ,ומצד שני אכן מטלות החיים קשות לך ואת מצליחה בעזתר שמחת החיים שלך להמשיך הלאה וליטול חלק מלא בקיומך וקיום משפחתך.
בעלך מצד שני מבקש ממך ציות.
קשה לי להיכנס לרובריקות מקוונות מראש לגבי תבניות גבריות ונשיות שכן כל מקרה לגופו וכל אישיות לחולשותיה.
בעצם בעלך מבקש ממך קצת יותר קבלה של עצמו.
יתכן והוא עושה זאת בדרך מניפולטיבית של כביכול ,"בואי תצייתי לי ואז הכל יפתר".
המגינים שלך נותנים לך כוחות להמשיך הלאה אולם מגינים הינם אסטרטגיות למילוט ולא לחיים שכן המטרה היא לא להישרד במסגרת הזוגית אלא לחיות בה טוב .
לכן בואי נחשוב על מימדים אחרים שבהם תוכלו להגיע לתקשורת יותר טובה .מקומות שבהם תוכלו בעצם לפגוש האחד את השני ללא מגינים וללא כלי מלחמה מכל סוג שהוא.
שבו לכם לשיחה קולחת בבית קפה או מחוץ לבית .
הכינו לעצמכם נושאי שיחה .ומוטב שיהיה בה גם אלמנטים מרגיעים וטובים .
בקשי מבעלך לצאת איתך לשיחה קלה בבית קפה ליד עוגת שוקולד חמה וקפה מהביל .
אפשר גם מרק חם מוקרם ..
שבו בשקט ושוחחו מלב אל לב על הקשיים שלכם.יתכן וזו דרכו של בעלך לומר לך ,גם אני זקוק לתמיכה בעולם הקשה הזה .יתכן ותוכלי למצוא בעצמך מקומות לתמוך בו.
ספרי לו על רגשותייך.
הפכו את מוסד השיחה המשותפת למשהו קבעו בינכם.
השיחה המקרבת תתן לשניכם תקווה ורצון להתקרב יותר.
זה יהיה המקום שלכם לקירבה וחשיפה.
שיהיה בהצלחה רבה המשיכי לדווח ונעקב ביחד.
ברכה והצלחה
רינה פלד.
יועצת אישית וזוגית