שלום!אני מדרירה של שבט הרא"ה (כיתה ח') וכחלק ממערך שמדבר על הדרך שלהם בחיים בתור יהודים, אני עושה להם פעולה על זהות דתית, כלומר:איך אני מגדיר את עצמי, לעומת איך שאני באמת(דתי, חילוני וכו') אשמח למקורות בנושא.תודה
טלפון : 0503093909
סניף :
תשובה
הנושא: זהות דתית-ציונית מול האופציות האחרות
מיועד ל: חבריה ב'
זהותנו כציבור, הוא נושא מורכב מאד, ממש כפי שמשנתנו מורכבת בכל תחום ותחום. השוני מול הגישה החילונית הוא ברור מאד, וניתן להתמצות במה שהגדיר ה"חזון אי"ש" זצ"ל, משל העגלה הריקה: אם בשביל צר נפגשות 2 עגלות, מי תפנה את הדרך למי? העגלה הריקה תזוז מפני זו הטעונה. כובד המשא של האמונה במי שאמר והיה העולם, והמסר העובר מדור לדור, מייחדים את הגישה הדתית. (וכמה פעמים אכן שמענו ממי שמחזיק עצמו כבלתי מאמין: "תפסיקו להיות כאלה כבדים! למה אצלכם לכל דבר חייב להיות מסר! תיקחו את החיים בקלות…")
השוני מול החרדים מורכב, בין השאר מפני שגם הם אינם גוש מונוליטי, ובתוכם יש פערי גישות קיצוניים בנושאים שונים.
למרות הסתייגות זו, ניתן לומר שבגדול, הציבור שלנו מתייחד בכמה מובנים: יש פתיחות ומורכבות ביחס החיובי באופן בסיסי להשכלה כללית, יש נכונות למגע מסויים עם תרבות אחרת (כל עוד הדבר אינו מנוגד להלכה!), יש גישה חיובית בסיסית כלפי כל הציבור בישראל, גם כלפי מי שעדיין אינו שומר תרי"ג, קיימת מחוייבות ואחריות מלכתחילה לגבי ניהול המדינה, והמבט כלפי סוגיות בטחוניות והתיישבותיות הינו כאל מצווה ולא כאל מעשה עבירה או מעשה של רשות.
הצד השווה בכל הנקודות המיחדות הוא הסוגיה של כלל ישראל, ואסביר דברי:
מקובל בד"כ לחלק את המצוות לכאלו שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו. אבל האמת היא שיש סוג נוסף, שלא מקדישים לו די תשומת לב: מצוות שבין הציבור למקום. רבות ממצוות אלה עוסקות בהלכות מקדש, כמו קרבנות-ציבור, אך לא רק: יש מצווה להלחם בצר הצורר אתכם, למנות מלך, לקיים מעמד הקהל, למנות סנהדרין, ועוד רבות.
הסיבה שמחמתה התרחקנו מעולמן של מצוות אלו, היא הגלות. אין מצןוות ציבוריות בגלות, כי אין קיום לציבור בגלות. נכון יותר: יש ציבור, אך אין לו ערך מוסף של כלל.
להבנת העניין נעזר במושג דומה: מניין. בבית כנסת א', עומדים תשעה תלמידי-חכמים מבוגרים ומפורסמים, ועימם עשרים נשים חכמות וצדיקות מפורסמות, ועוד שלושים ילדים בני שתים-עשרה. ציבור מכובד אולי. אך אין בהם כדי מניין.
ברחוב הסמוך יתכנסו בביהכ"נ עשרה נערים בני שלוש-עשרה וחצי, פשוטי-עם, שבקושי יודעים להתפלל כראוי. כאן יוכלו להתפלל לפי כל הלכות המניין!
הדוגמא ברורה: יש משהו במניין ,שהוא גבוה יותר מסך האוסף של עשרה פרטים בודדים. יש כאן שכינה.
כך גם לגבי המושג של "כלל ישראל". מדובר במושג מופשט שצריך ללמוד ולהבין את גובה ערכו: סוג של שכינה, שעמ"י זוכה לה כעם, ללא קשר לערך העצמי שלפרטיו. היא הכרחית למעלות מסויימות. דוגמא: א"י כשרוב עמ"י יושבים עליה, מ אפשרת לנו לזכות במצוות יובל, ולשמיטה מדאורייתא.
אין אילו מצוות התלויות בארץ בלבד, אלא גם בהגדרת הכלל היושב עליה.
מה קורה כשהעם בגלות? יש מצבי-ביניים: נביא יכול להתנבא רק בה או בעבורה. כך זכו יחזקאל בחו"ל, וחגי זכריה ומלאכי בא"י לנבואה, לפני שהיה רוב ברור של יושביה עליה.
מצבי שלבי הגאולה הם כאלה . המהר"ל מדגיש (נצח-ישראל פרק י"א) את המושג של שישים-ריבוא, המהווה כלל בגאולה. לכן דווקא 600,000 נגאלו ממצרים.
הרצי"ה הפנה את תשומת הלב לכך, ש600,000 אזרחים חיו כאן בימי מלחמת השחרור, כשזכינו למדינה, וש600,000 היה מניין חיילי צה"ל (=יוצאי צבא) במלחמת ששת-הימים כשזכינו לשחרור ירושלים.
השכינה המיוחדת שבכלל, מאפשרת לנו לדון פושעי-ישראל לכף זכות, כל עוד הם עמנו בארץ ובתהליך הגאולה, ומחייבת אותנו לנקוט עמדה אקטיבית חיובית ואופטימית כלפי צרכי-הכלל במדינה. (ור' באגרת תקנ"ה מאגרות הראי"ה, ובמאמר מזמור לי"ט ב"לנתיבות-ישראל" לרצי"ה.)
המהר"ל מדמה, בעקבות המדרש, את עמ"י לאשה שידיה התלכלכו מפיח תנור האפיה, אך עם סיום הכנת המזון, כשתשטוף ידיה, יתגלה שהלכלוך היה חיצוני בלבד, והיא עצמה נקייה ויפה. כך עמ"י יתנקה מהעוונות החיצוניים לו, ויתגלה כי "הנך יפה רעייתי ומום אין בך" וגם ש"כפלח הרימון רקתך"- כי כדברי המדרש: גם ריקניים שבך, מלאים מצוות כרימון (רק לא יודעים שמעשי החול שלהם, לתיקון העם הארץ והחברה, הם בגדר מצווה.)
כדורות האחרונים, שבהם זכינו להחשף לניסים גלויים, ולקיום ברור של חזון הנביאים על הרי ישראל הנושאים פירותיהם (יחזקאל ל"ו) ועל העצמות היבשות המתקבצות ארצה ומחיות את כלל-ישראל (יחזקאל ל"ז ועל קיבוץ הגליויות הרחוקות (ישעיהו ממ' והלאה) קשה שלא לזהות את הקץ המגולה.
למי שמנסה להתכחש לאמת הברורה, שזכינו בימינו לקיום חזון הנביאים, קורא הרצי"ה, בעקבות הנצי"ב מוולוז'ין (הקדמת פירוש העמק-דבר לספר בראשית) "צדיקים שאינם מאמינים".
חשוב מאד לציין, שרבש"ע צריך , כנראה, בעולמו מגוון של סוגי-יהודים, שאם לא כן לא היה דואג שדווקא בתקופתנו יהיה פלורליזם כזה. יש תועלת במגוון, כידוע מהמשל של ארבעת המינים המאוגדים יחד(האתרוג שיש בו ריח וטעם עם חבריו החסרים, כצדיק במעשים ובלימוד תורה עם חבריו החסרים.)
בהצלחה!
הנושא: זהות דתית-ציונית מול האופציות האחרות
מיועד ל: חבריה ב'
זהותנו כציבור, הוא נושא מורכב מאד, ממש כפי שמשנתנו מורכבת בכל תחום ותחום. השוני מול הגישה החילונית הוא ברור מאד, וניתן להתמצות במה שהגדיר ה"חזון אי"ש" זצ"ל, משל העגלה הריקה: אם בשביל צר נפגשות 2 עגלות, מי תפנה את הדרך למי? העגלה הריקה תזוז מפני זו הטעונה. כובד המשא של האמונה במי שאמר והיה העולם, והמסר העובר מדור לדור, מייחדים את הגישה הדתית. (וכמה פעמים אכן שמענו ממי שמחזיק עצמו כבלתי מאמין: "תפסיקו להיות כאלה כבדים! למה אצלכם לכל דבר חייב להיות מסר! תיקחו את החיים בקלות…")
השוני מול החרדים מורכב, בין השאר מפני שגם הם אינם גוש מונוליטי, ובתוכם יש פערי גישות קיצוניים בנושאים שונים.
למרות הסתייגות זו, ניתן לומר שבגדול, הציבור שלנו מתייחד בכמה מובנים: יש פתיחות ומורכבות ביחס החיובי באופן בסיסי להשכלה כללית, יש נכונות למגע מסויים עם תרבות אחרת (כל עוד הדבר אינו מנוגד להלכה!), יש גישה חיובית בסיסית כלפי כל הציבור בישראל, גם כלפי מי שעדיין אינו שומר תרי"ג, קיימת מחוייבות ואחריות מלכתחילה לגבי ניהול המדינה, והמבט כלפי סוגיות בטחוניות והתיישבותיות הינו כאל מצווה ולא כאל מעשה עבירה או מעשה של רשות.
הצד השווה בכל הנקודות המיחדות הוא הסוגיה של כלל ישראל, ואסביר דברי:
מקובל בד"כ לחלק את המצוות לכאלו שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו. אבל האמת היא שיש סוג נוסף, שלא מקדישים לו די תשומת לב: מצוות שבין הציבור למקום. רבות ממצוות אלה עוסקות בהלכות מקדש, כמו קרבנות-ציבור, אך לא רק: יש מצווה להלחם בצר הצורר אתכם, למנות מלך, לקיים מעמד הקהל, למנות סנהדרין, ועוד רבות.
הסיבה שמחמתה התרחקנו מעולמן של מצוות אלו, היא הגלות. אין מצןוות ציבוריות בגלות, כי אין קיום לציבור בגלות. נכון יותר: יש ציבור, אך אין לו ערך מוסף של כלל.
להבנת העניין נעזר במושג דומה: מניין. בבית כנסת א', עומדים תשעה תלמידי-חכמים מבוגרים ומפורסמים, ועימם עשרים נשים חכמות וצדיקות מפורסמות, ועוד שלושים ילדים בני שתים-עשרה. ציבור מכובד אולי. אך אין בהם כדי מניין.
ברחוב הסמוך יתכנסו בביהכ"נ עשרה נערים בני שלוש-עשרה וחצי, פשוטי-עם, שבקושי יודעים להתפלל כראוי. כאן יוכלו להתפלל לפי כל הלכות המניין!
הדוגמא ברורה: יש משהו במניין ,שהוא גבוה יותר מסך האוסף של עשרה פרטים בודדים. יש כאן שכינה.
כך גם לגבי המושג של "כלל ישראל". מדובר במושג מופשט שצריך ללמוד ולהבין את גובה ערכו: סוג של שכינה, שעמ"י זוכה לה כעם, ללא קשר לערך העצמי שלפרטיו. היא הכרחית למעלות מסויימות. דוגמא: א"י כשרוב עמ"י יושבים עליה, מ אפשרת לנו לזכות במצוות יובל, ולשמיטה מדאורייתא.
אין אילו מצוות התלויות בארץ בלבד, אלא גם בהגדרת הכלל היושב עליה.
מה קורה כשהעם בגלות? יש מצבי-ביניים: נביא יכול להתנבא רק בה או בעבורה. כך זכו יחזקאל בחו"ל, וחגי זכריה ומלאכי בא"י לנבואה, לפני שהיה רוב ברור של יושביה עליה.
מצבי שלבי הגאולה הם כאלה . המהר"ל מדגיש (נצח-ישראל פרק י"א) את המושג של שישים-ריבוא, המהווה כלל בגאולה. לכן דווקא 600,000 נגאלו ממצרים.
הרצי"ה הפנה את תשומת הלב לכך, ש600,000 אזרחים חיו כאן בימי מלחמת השחרור, כשזכינו למדינה, וש600,000 היה מניין חיילי צה"ל (=יוצאי צבא) במלחמת ששת-הימים כשזכינו לשחרור ירושלים.
השכינה המיוחדת שבכלל, מאפשרת לנו לדון פושעי-ישראל לכף זכות, כל עוד הם עמנו בארץ ובתהליך הגאולה, ומחייבת אותנו לנקוט עמדה אקטיבית חיובית ואופטימית כלפי צרכי-הכלל במדינה. (ור' באגרת תקנ"ה מאגרות הראי"ה, ובמאמר מזמור לי"ט ב"לנתיבות-ישראל" לרצי"ה.)
המהר"ל מדמה, בעקבות המדרש, את עמ"י לאשה שידיה התלכלכו מפיח תנור האפיה, אך עם סיום הכנת המזון, כשתשטוף ידיה, יתגלה שהלכלוך היה חיצוני בלבד, והיא עצמה נקייה ויפה. כך עמ"י יתנקה מהעוונות החיצוניים לו, ויתגלה כי "הנך יפה רעייתי ומום אין בך" וגם ש"כפלח הרימון רקתך"- כי כדברי המדרש: גם ריקניים שבך, מלאים מצוות כרימון (רק לא יודעים שמעשי החול שלהם, לתיקון העם הארץ והחברה, הם בגדר מצווה.)
כדורות האחרונים, שבהם זכינו להחשף לניסים גלויים, ולקיום ברור של חזון הנביאים על הרי ישראל הנושאים פירותיהם (יחזקאל ל"ו) ועל העצמות היבשות המתקבצות ארצה ומחיות את כלל-ישראל (יחזקאל ל"ז ועל קיבוץ הגליויות הרחוקות (ישעיהו ממ' והלאה) קשה שלא לזהות את הקץ המגולה.
למי שמנסה להתכחש לאמת הברורה, שזכינו בימינו לקיום חזון הנביאים, קורא הרצי"ה, בעקבות הנצי"ב מוולוז'ין (הקדמת פירוש העמק-דבר לספר בראשית) "צדיקים שאינם מאמינים".
חשוב מאד לציין, שרבש"ע צריך , כנראה, בעולמו מגוון של סוגי-יהודים, שאם לא כן לא היה דואג שדווקא בתקופתנו יהיה פלורליזם כזה. יש תועלת במגוון, כידוע מהמשל של ארבעת המינים המאוגדים יחד(האתרוג שיש בו ריח וטעם עם חבריו החסרים, כצדיק במעשים ובלימוד תורה עם חבריו החסרים.)
בהצלחה!