לאחרונה סיימתי מערך על ניצול זמן והייתי רוצה לקשר אז זה להתנדבות (חניכות שלי בכיתה ח' ועוד שנה צריכות להרים הגשמה= התנדבות ענקית) חניכות שלי לא ממש מתעניינות בנושא ולכן צריך להלהיב אותם ולתת להם להבין את המשמעות העצומה של עזרה לאחר אם יש דרך טובה לעשות זאת באופן שהן יזכרו זאת טוב אני ישמח לשמוע ולהעזר.
בתודה מראש
מירי.
טלפון : 0547700574
סניף : כפר גנים
תשובה
לאחרונה סיימתי מערך על ניצול זמן והייתי רוצה לקשר אז זה להתנדבות (חניכות שלי בכיתה ח' ועוד שנה צריכות להרים הגשמה= התנדבות ענקית) חניכות שלי לא ממש מתעניינות בנושא ולכן צריך להלהיב אותם ולתת להם להבין את המשמעות העצומה של עזרה לאחר אם יש דרך טובה לעשות זאת באופן שהן יזכרו זאת טוב אני ישמח לשמוע ולהעזר.
בתודה מראש
מירי.
למירי
שלום וברכה!
ראשית, ברכות לחניכותיך שזכו למדריכה רצינית, שבונה באופן מושכל מערך על גבי מערך, ומתכננת לטווח ארוך.
ולעצם העניין: ארשה לעצמי "לגנוב" מעצמי, ולהעתיק תשובות של 2 מדריכות מן העבר, ברשותך.
אם הדברים אינם קולעים, אנא פרטי מה לא מתאים, ואי"ה אשתדל להשיב.
ניצול הזמן
נאמר בתיאורו של אברהם אבינו בתורה:
"ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כ"ד, א). בא בימים = בא עם הימים. מלים אלה מלמדות אותנו, שאברהם מיצה כל אחד מימי חייו בצורה הטובה ביותר. הוא לא בזבז אף יום "סתם ככה" - ובסוף חייו, הגיע לזקנה כשהוא אוחז בכל ימיו. לא היה יום, שלא התבצעה בו הצמיחה הראויה לו.
כשאנחנו מדברים על ילדים, המושגים 'גדילה והתפתחות' נתפשים בעינינו כחלק בלתי נפרד ממהותם. ברור לכולנו, שילד בן 10 אינו אמור להתנהג כבן 5. אבל משום מה, באיזשהו שלב של הבגרות, אנחנו מאבדים את ה'דופק' של הצמיחה המתמדת ובכל זאת, האם אדם בן 30 אמור להתנהג כמו בן 25? לא! דווקא כבוגרים היינו יכולים להשתמש בחמש שנים אלה, בכל דרך עוצמתית שהיא - ולצמוח!
אנו מאחלים לעצמנו "להשאר צעירים לנצח". מה משמעות האיחול? אם צעיר הוא זה שגדל, מובן שהדרך להישאר צעירים לנצח, היא להמשיך ולגדול... אובדנה של יכולת הצמיחה, בכל גיל שהוא, הוא טראגי. בכל זמן שבו אנחנו לא צומחים ומשתנים, אנחנו לא חיים - אנחנו פשוט קיימים.
זאת לגבי ניצול רוחני של הזמן. מסתבר, שע"פ חכמי שיטת המוסר, יש דרך דומה אבל שונה. להגיע לצמיחה רוחנית דרך ניצול נכון של זמן.
מסופר על ר' ישראל מסלנט, ששמע על אלוף עולם חדש בריצה. "מה עשה כדי להפוך לאלוף"? שאל ר' ישראל. "הוא רץ בחמש שניות מהר יותר מכל מתחרה אחר." השיבו לו. הבנתי, אמר ר' ישראל. "אבל מה עשה האיש בחמש השניות אשר חסך?…"
הדברים מבוססים כמובן על שיטתו של הרמח"ל במסילת-ישרים:
[(מסילת-ישרים פרק ו')
[הזריזות - ניגודה של העצלות] אחר הזהירות יבוא הזריזות, כי הזהירות סובב על ה"לא תעשה" והזריזות על ה"עשה", והיינו "סור מרע - ועשה טוב".
וענינו של הזריזות מבואר, שהוא ההקדמה למצוות ולהשלמת עניינם. וכלשון הזה אמרו ז"ל:
"זריזים מקדימים למצוות". (פסחים ד, א)
וזה, כי כמו שצריך פקחות גדולה והשקפה רבה לינצל ממוקשי היצר, ולימלט מן הרע שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו, כן צריך פקחות גדולה והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהן, ושלא תאבדנה ממנו. כי כמו שמסבב ומשתדל היצר הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשיית המצוות ולאבדם ממנו. ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם, יישאר נעור וריק מהם בוודאי.
ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר עצמו נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז. שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, וודאי הוא שלא יצליח, והוא מה שאמר התנא:
"הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים", (אבות ה, כ)
וכן מנו חז"ל (ברכות לב, ב) בדברים הצריכים חיזוק: תורה ומעשים טובים.
ומקרא מלא הוא (יהושע א, ו): "חזק ואמץ מאוד לשמר לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי", כי חיזוק גדול צריך למי שרוצה לכפות הטבע אל הפכו.
והנה שלמה שנה מאוד באזהרתו על זה, בראותו את רוע העצלה וההפסד הגדול הנמשך ממנה, ואמר (משלי ו, י-יא): "מעט שנות מעט תנומות וכו', ובא כמהלך ראשך" וכו'. כי הנה העצל, אף על פי שאינו עושה רע בקום עשה, הנה הוא מביא את הרעה עליו בשב ואל תעש שלו. ואמר (משלי יח, ט): "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" כי אף על פי שאינו המשחית העושה את הרעה בידיו, לא תחשב שהוא רחוק ממנו, אלא אחיו הוא ובן גילו הוא.
ואמר עוד לבאר רעת העצל ביאור ציורי, מה שיקרה ויולד לעינינו יום יום:
"על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב,
והנה עלה כולו קימשונים כסו פניו חרולים וגו'
ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר,
מעט שנות מעט תנומות וגו'
ובא מתהלך רישך וגו'". (משלי כד, ל-לד)
והנה מלבד פשוטו, אשר הוא אמיתי כמשמעו, שהוא מה שקורה, אל שדה העצל ממש, הנה דרשו בו חז"ל מדרש נאה, זה לשונם:
והנה עלה כולו קימשונים - שמבקש פרוש של פרשה ואינו מוצא,
כסו פניו וגו' - מתוך שלא עמל בהם הוא יושב ומטמא את הטהור ומטהר את הטמא ופורץ גדרן של תלמידי חכמים.
ומה עונשו של זה? שלמה פרש (קהלת י, ח): "ופורץ גדר ישכנו נחש".
והיינו, כי רעת העצל אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט באה, בלי שידע וירגיש בה, כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד שימצא טבוע בתכלית הרעה.
ועצתו, לזהות את המנגנון הפסיכולוגי המזין את העצלות(כן, זה שמה של התכונה הגורמת לנו לבזבז זמן…)
,
(שם, בהמשך) והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתוונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו. לא מחסרון הכרת החובה ההיא, ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו, והרי הוא אומר אוכל קמעא, או אישן קמעא, או קשה עלי צאת מביתי, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, חֵמָה עזה בעולם, הקרה רבה, או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם. ובין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה מבוטלת והאדם עוזב את בוראו. הוא מה ששלמה אמר: "בעצלתיים ימך המקרה, ובשפלות ידיים ידלוף הבית". (קהלת י, יח)
והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות, שכל קֻלָּה צריכה בדיקה, כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצת היצר ומרמיותיו, על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות. ואם אחר כל אלה תצדק - וודאי שהיא טובה.
כללו של דבר: חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות לעשות המצוות, בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו. ותראה שהמלאכים משתבחים במידה הטובה הזאת, שנאמר בהם: "גיבורי כוח עושי דברו לשמע בקול דברו" (תהילים קג, כ).
ואומר: "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" (יחזקאל א, יד).
והנה האדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך, אך וודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו ראוי הוא שיתקרב.
ודוד היה משבח על חלקו ואומר: "חשתי ולא התמהמהתי לשמר מצוותיך"(תהילים קיט, ס).
ברמה הטכנית, הייתי ממליץ לך להגיע לסניף "ממהרת", אולי גם באחור קל, ולבקש את עצת החניכים לגבי תיכנון זמנך העמוס מאד במטלות השונות של החיים: עזרה בבית, הדרכה, חברות, מבחנים, התנדבות,וכו'
העצות שיפנו אליך (אל תזלזלי, אולי צפויות הפתעות?…)
יגרמו להם להפתח אל הנושא, והפעולה תהיה יעילה יותר.
בהצלחה!
עשיה וגמילות-חסדים (לחבריא ב')
"## "ויעלו אתו" - לכבודו, שלא ילך לבדו - ללמדנו שאף על גב שלא כיוונו זקני פרעה לכבוד המת, מכל מקום נחשב גם זה לכבוד המת, וכמו שפירשנו לעניין כבוד הבכי על המת, שאף על גב שהוא בוכה לצרכי עצמו, מכל מקום נחשב לכבוד ולמצווה, וכל כל פרטי הלוויה שאפילו מהלך האדם אחר המיטה בדרך הילוכו לצורך עצמו, מכל מקום מקבל שכר הלוויית המת, שהרי מכל מקום עשה לכבוד המת, והוא בכלל עושה מצווה שלא לשמה שנחשב מכל מקום למצווה, מכל שכן שהוא בכלל גמילות חסדים אין נפקא מינה מאיזה טעם עשה לשם מצווה או לא, אלא כל שעשה גמילות חסד נחשבת לזכות, וכן בהלוויית המת אחרי שמכל מקום הליכה זו אחר המיטה הוא לכבוד לפניו, ממילא נחשבת לזכות ההולך.
(העמק דבר והרחב דבר בראשית נ, ז)
##
לצאת גדול
אמר רבי אמר רבי שמעון בן לקיש: גדול המלוה מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן. (תלמוד בבלי מסכת שבת דף ס"ג עמוד א ) "גדול המלווה יותר מן העושה צדקה", כי ההלוואה מסייעת לנתמך להמשיך לעבוד לפרנסתו וקבלת ההלוואה איננה גורמת לו תחושת השפלה. והוסיפו שם: "ומטיל בכיס יותר מכולם", אם בעל נכסים מבקש לסייע לאדם בפרנסתו, ייעשה שותף לעסקו על ידי שישתתף במימון העסק, וזו היא המעולה שבדרכי גמילות חסדים, שהרי בדרך זו הוא נותן לנתמך תחושה של שוויון גמור והוא מאפשר לו לעבוד לפרנסתו ובצורה זו אין הוא פוגע בו כל עיקר.
## בדרך כלל התפקיד העליון של העוסק בגמילות חסד הוא להחזיק בידי חברו שלא יגיע לכלל עוני. ( פירוש הרש"ר הירש דברים ט"ו, ז')
עקרונות הצדק נגזרים מערכים מוסריים הרואים בבני אדם יצורים בצלם א-לקים, שאינם תלויים בחסדי אחרים. ההלכה מחשיבה את הצורך ביצירת תנאים המובילים את האדם לעצמאות כלכלית ממוסדת ובלתי תלויה בחמלתם של הפרטים בחברה. זאת הסיבה שגדול המטיל בכיס מאשר עושה הצדקה, וזו המעלה הגבוהה המאפשרת את עצמאותו הכלכלית של האדם.
##
רשת ביטחון וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמּך וְהֶחֱזַקְת בּו גֵר וְתוֹשָב וָחַי עִמָךְ: (ויקרא פרק כ"ה, פס' 35) והחזקת בו - אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמישה אין מעמידין אותו: (רש"י ויקרא פרק כה פסוק לה) המונח "החזקה" מתייחס ליצירת הסדרים מוסדיים המתקנים את הכשלים והתוצאות הבלתי שוויוניות שיוצר השוק הכלכלי. מדיניות המתעלמת מזכויות חברתיות יוצרת מציאות של עוני שקשה להיחלץ ממנה. בדברי רש"י אנו מוצאים רמז לכך שעדיפה ההשקעה במניעת העוני מאשר השקעה בהיחלצות ממנו.
##
חסד כמדיניות ממשלתית ... נענה רבי יהושע ואמר ...כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין, חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן... (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י' עמוד ב ) כאשר צדקה הופכת למדיניות ממשלתית, כאשר המדינה מממנת מתקציבה עמותות חסד במקום לפתור את הבעיה, אפשר לומר כי אמנם קיים רצון לסייע לעניים, אך רק עד המידה שתמנע תסיסה חברתית שתאיים על השלטון.
##
לא רק המדינה מדיניות חברתית כפי שראינו, ראוי שתתנהל על פי ערכים של צדק חברתי ולא צדקה. אולם בכך לא מוסרת האחריות מהפרט. ניתן להסיק שברמה האישית אנו מחויבים לפעול לפתרון מצוקות של העני בקהילה ובה בעת לקיים דרישה מתמדת לצדק חברתי: כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: (דברים פרק ט"ו פס' 7) כי יהיה בך אביון יכול להיאמר רק לציבור שהרי אי אפשר לומר ליחיד: "כי יהיה בך אביון". כנגד זה לא תאמץ את לבבך - וכן המאמרים שלאחריו - אמורים בראש ובראשונה אל היחיד, ודבר זה מוכח מן הביטויים שנבחרו במאמרים אלה. נמצא שמצווה זה פונה אל הציבור ואל היחיד כאחד, וחובת הדאגה לעניים חלה על הציבור ועל היחיד כאחד והיא תלויה בשניהם. אולם בכך כבר נתבאר קו יסוד מהותי של המצווה הזאת. ספק אם יש עוד מצווה אחת הדורשת פעילות בו זמנית מתמדת של הציבור וגם של היחיד- כמצוה זו של הדאגה לעניים. נראה שהמעשה הנדרש במצוה זאת איננו יכול להיעשות לא על ידי היחיד לבדו ולא על ידי הצבור לבדו, אלא שניהם חייבים להתחרות זה בזה ולפעול זה בצד זה, אם מבקשים להשיג את המטרה המוצבת במצוה זאת.
##
שלטים הקובעים בבתים המפנים את העניים לקופת הצדקה הציבורית לא נכתבו ברוח ישראל הנאצלת מן המצוה הזאת (פירוש הרש"ר הירש דברים ט"ו פס' 7). (1888-1808), הרש"ר הירש, שימש כרב קהילה, מחבר ודיין. מנהיגה החשוב של היהדות האורתודוקסית בגרמניה במאה ה-19 ואבי שיטת "תורה עם דרך ארץ"
. ## נגישות לחינוך?
"עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר...".. "מי שיש לו אב ? מעלו ומלמדו" ו-"מי שאין לו אב, לא [היה] עולה ולמד". במילים אחרות, מי שהוריו יכולים להסיעו לביה"ס או לממן את הסעתו לשם, יכול ומצליח ללמוד בבי"ס איכותי, בזרם ובגישה שבו הוא בוחר, ומי שלא, נאלץ לוותר על עקרונותיו. לכן, ובגלל חשיבות החינוך לתורה, באה תקנתו של בן-גמלא הזכור לטוב.
אבטלה
"גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (נדרים מ"ט ע"ב) וידועים דברי הרמב"ם בשמונה מעלות הצדקה, כי המעלה הגבוהה מכל, היא לספק מקום-עבודה לעני, ולהוציאו ממעגל העוני.
בתקווה שהמקורות יסייעו בידך להיות בגדר של "מצווה ללמוד" ובעיקר בגדר של "מצווה לעשות"!