אני נשואה למעלה מ-20 שנה, עם מספר ילדים ב"ה. הזוגיות שלנו יודעת עליות ומורדות, בגלל שאנו אנשים מאוד שונים ובגלל שכ-5 שנים לאחר שנישאנו בעלי שינה דרך מבחינה דתית, שינוי שלא הייתי שותפה לו, ונוצר פער גם שם שלרוב, לא תמיד, אנחנו מצליחים לגשר עליו בשלום. שנינו מאוד רוצים להמשיך לקיים את המשפחה, למרות הקשיים.
עד לפני כשנתיים, האישות הייתה די דלה מבחינתי - לא עניינה אותי, לא עוררה אותי, וראיתי בה בעיקר כלי וסמן לקרבה האישית בינינו, וגם מן סוג של "שירות" לבעלי.
לפני כשנתיים חל בי שינוי ונהייתי מעוניינת הרבה יותר. זה קרה במקביל (ואולי בגלל) בעיית דימומים שגרמה לנו להיות אסורים שבועות ארוכים מול ימים בודדים של היתר.
הבעיה היא שבעלי שתפיסת עולמו היא "חפש את האויב", עסוק בזמן האישות בדאגות ההלכתיות (המוצדקות כשלעצמן) שלא יהיה אור/שלא יישמע קול/שנהיה מכוסים/שלא תברח טיפה החוצה וכו', וכך היחסים הופכים להיות נורא טכניים ומזורזים, לא פעם בלבוש כמעט מלא, ובשבילי זה "לא עובד". לילה אחד פתאום הוא חשב שיש לי דימום (ואמרתי ששעתיים קודם ראיתי שאני נקייה) וכלום לא עזר לו לתפקד אחרי זה.
ואני תוהה: האם הציפיה שלי להרגיש הנאה היא לא במקומה, מין תפיסה מערבית-רומנטית ולא יהודית? האם נכונה עמדתו של בעלי לפיה כל המטרה של האישות היא הזיווג עצמו ומה שלא משרת את זה הוא מיותר וניתן לצמצום למינימום?
עלי לציין שבעלי אומר שוב ושוב שהוא אוהב אותי ונמשך אלי.
ברור לי גם שהוא לא יקבל תשובה שלא תואמת את השקפת עולמו, זו נחרצת מאוד, ולכן השאלה יותר מכוונת לעזור לי להתמודד.
תשובה
שלום לך
נראה לי כי בעלך זקוק ליעוץ רבני.
עודדי אותו לפנות לרב עימו הוא בקשר.
בקשו מרב זה להפנות אתכם - בתוך הקהילה שלו למי שמייעץ לזוגות בתחום זה.
יש הרבה!אין סיבה שתאלצי להתמודד עם משהו שבהחלט ניתן לטפל בו.
בהצלחה
נחמה קירשנבאום אבינר