אני באה משפחה דתית כיום אני נשואה +3 . לפני שהכרתי את בעלי יצאתי עם בחור 3 שנים ואבא שלי לא היה מוכן לשמוע על כך שאני אצא עם בנים הוא התנגד לכך בתוקף והיה מוכן לקבל משהו רק אחרי שאני אתחתן איתו בגלל הרבה לחצים מצד אבא שלי להתחתן ומצד ההורים שלו לא להתחתן ניפרדנו הכרתי את בעלי גם לו הוא לא הסכים להיכנס אלינו הביתה אבל בעלי התעקש ולבסוף הוא הסכים שוב הוא לחץ על חתונה והתחתנו אחרי שנה.אבא שלי בן אדם מדהים עם המון נתינה אך עם כך הוא מאוד עקשן לא סלחן תמיד צודק בהכל ופוגע בנקודות חלשות בלי רחמים אני תמיד משתדלת לא להגיע איתו לויכוח וגם כשמגיעים למבוי סתום אני מורידה את הראש ומבקשת סליחה למרות שלפני שניה הוא פגע בי ואמר שמבחינתו אני לא שווה הרבה ככה אבא שלי הוא קיצוני לכאן או לכאן אני לא מקבלת את הדרך שלו אבל משננת לעצמי בין הדמעות שתפקידי לפי התורה לכבד אותו ולא להיפך.עם כל כמה שהוא קשה איתי הוא מאוד אבל מאוד סלחן ל2 אחיי האחרים שניהם לא דתיים אחד מהם אפילו לא מוכן להיסתכל עליו ... אחי ישן עם חברה שלו באותו החדר כיום הוא גר איתה ואבא שלי מקבל אותו באהבה מרעיף עליו שבחים נותן לו כספים מממן אותם בשכירות בשנה הראשונה רוכש לו מכונית ורק מספר באוזננו כמה שהוא רוצה רק לתת ולתת לו אחי לא כיבד אותו בכך שהוא יודע שזה בית דתי ולא מכובד לישון באותו החדר עם החברה שלן הוא עושה בחייו מה שמתאים ונוח אך ורק לו ובכך אופן הם רואים בו את הבן המועדף וגם את האח השני הם מפנקים בכל מה שהוא רוצה
ולי הם נותנים דברים מקדמים אותי בחיים אבל הכל בהלוואה מתחשבנים איתי בכל שקל ושקל ואני באמת משתדלת לכבד אותם ולדאוג להם כל בקשה אני ובעלי משתדלים לעשות. וזה מאוד כואב לי שהמצב הוא כזה אני מרגישה שבגלל שאני בת אין לי מקום של שיוויון עם האחים שלי מצד אחד אני לא יכולה להגיד להם לתת לי כסף כמו שהם נותנים לאחים שליזה כסף שלהם שעבדו עליו קשה ןזאת זכותם לתת אותו למי שהם רוצים וזה גם מבחינתי לא עינין של הכסף זה באמת לא מעניין אותי זה רק כואב לי שבגלל שאני בת מתיחסים אליי בצורה קשה ולאחים שלי מתיחסים בסלחנות על כל מה שהם עושים גם אם זה נוגד את עקרונותיהם. חשוב לי להדגיש אנחנו לא חרדים בבית אלא כיפה סרוגה.וההורים שלי לא מבוגרים אלא בשנות ה50 לחייהם...
חשבתי המון פעמים להתרחק מהם כדי לא לראות מקרוב את כל החוסר שיוויון הזה. אבל אני יודעת בוודאות מלאה שכשהם יהיו מאוד מבוגרים ויזדקקו לעזרה אף אחד לא יהיה שם בשבילהם רק אני וכואב לי עליהם שהם ישארו לבד ... אני יודעת שאני מחוייבת במיצוות כיבוד אב ואם אבל איפה הגבול? האם אני חייבת להרגיש נירמסת עד סוף חיי ןעדיין לחייך להורים שלי כאילו כלום לא קרה? אשמח לתובה בתודה מראש....
תשובה
בס"ד
שלום וברכה
את מתארת יחסים מאוד מורכבים עם אביך אותו את מציגה מצד אחד כאדם מדהים עם המון נתינה ויחד עם זאת עם עקשנות, קושי לסלוח ואף נטייה לפגוע בזולת בנקודות החלשות שלו.
ראשית, אין בדעתי ואני מקווה שגם לא בדעתך לחנך את אביך אלא לאפשר לך לנהל בצורה טובה יותר את המפגשים ביניכם ולהביא לשיפור הדרגתי בהרגשתך ובעז"ה גם בנסיבות.
לדברייך אביך אדם טוב, ממעט האינפורמציה שאני קורא בדברייך אני מסיק שהוא בעל מנטאליות המושפעת מסוג החינוך שקיבל או מהנהוג במוצא העדתי אליו אתם משתייכים ועל כן אינו אשם בכך שבארץ הזאת או בדור הזה הדברים שונים, אף אם הוא צעיר יחסית. ייתכן ואינו מודע או רגיש לדברים אשר בעינייך הינם טריוויאליים.
ככלל, איננו מחפשים אשמים אלא לקיחת אחריות לשינוי וזאת את עושה בפנייתך ובהתנהגותך העתידית ביחסים ביניכם מעתה ואילך.
את נוהגת בחכמה בהימנעותך מויכוחים ועימותים איתו ולו רק בגלל היותם חסרי תכלית, הן ציינת שהוא צודק תמיד !יחד עם זאת אינני סבור שאת צריכה להוריד את הראש ולבקש סליחה על דבר שלא עשית ולא רק זאת אך לאחר שהוא עולב בך ואומר שאינך שווה הרבה.
את שואלת איפה הגבול של מצוות כיבוד אב ואם? אינני רב ופוסק הלכות אבל למיטב הבנתי, מרגע שנישאת לבעלך אינך מחויבת בכבוד הורייך כבעת היותך תחת אחריותם בצעירותך. נאמר: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". את מחויבת בכבוד בעלך ובכבודך העצמי, יש לך אחריות על משפחתך וילדייך ואת הורייך את רשאית לכבד וזו אף מצווה, עד למקום בו הדבר מגיעה למה שאת מכנה "נרמסת".
לשאלתך השנייה האם לחייך להורים כאילו שכלום לא קרה? לחלוטין לא!
כאן, מתוך הבנה שאלו הורייך ואינך מחנכת אותם ובנוסף הידיעה שאת רשאית לכבדם כפי יכולתך כל זאת עד למקום בו אינך זוכה להערכה או אף גרוע מכך כאשר פוגעים בכבודך, כאן את צריכה לעמוד על זכותך הבסיסית להביע את הרגשתך לאור מעשיו של אבא, כמובן מתוך כבוד ובדרך של שיתופו במה שאת מרגישה ושאינך יכולה להמשיך כך יותר. אם קשה לך בעל פה בגלל המזג שלו ונטייתך להימנע מעימות איתו חשבי על דרכים יותר נכונות לך מהיכרותך את עצמך ואותו כגון מכתב או אף טוב יותר שיחה עם אמך, (איני יודע מהם היחסים ביניכן) אמנם כמעט לא הזכרת אותה ומכך אני מסיק שהיא אינה דומיננטית יתר על המידה אך אני מניח שיש לה כוח השפעה כלשהו על אביך ומלבד זאת איתה יהיה לך קל יותר לדבר על הרגש ללא צורך בעימות.
אני חוזר על המלצה חמה שאני נוהג לתת, השתמשי ב"מסרי אני", הדבר היחיד שאיש אינו יכול להתווכח איתו הוא מה שאני מרגיש, זאת עובדה! כך אני מרגיש! ברגע שאני משתף אדם בהרגשתי ובה בעת אני מביע את רצוני לגבי מה שעשוי לשנות את הרגשתי ולשמח אותי בעתיד, האדם שמולי ברוב המקרים עובר אף הוא לשפה של רגש משום שלא האשמתי אותו.
אני מניח שאביך לא פועל כפי שהוא פועל בכדי לפגוע בך בכוונה תחילה, אם הוא ישמע מפיך את מה שאת מרגישה (ללא האשמה או שיפוטיות) רק מה שאת מרגישה וכמה היית רוצה שהדברים יהיו שונים, אני בטוח שהרגש האבהי שלו יתעורר משום שהדבר לא יסב לו הרגשה טובה, העובדה שאת מרגישה כאב ועלבון ושיש לו תפקיד בכך ועוד יותר שאת מביעה משאלה לקשר טוב ושווה מתוך כבוד והערכה, עשוי להביא לשינוי בעזרת ה'
לגבי הנושאים הכספיים, ניכר בעליל שיש כאן חוסר צדק ואני בהחלט מזדהה עם תחושותייך לאור ההפליה שציינת, כמו שאמרת הם עושים מה שהם רוצים עם כספם אך מותר לך להביע את כאבך על כך אבל לא הייתי מעלה את עניין התנהגות או אורח חייהם של האחים.
בהצלחה רבה
עזרא היידו MCI מאמן מומחה ומגשר משפחה, ברוח היהדות