אני נשואה ואם לילדים.
לפני כשנה, בעקבות קשיים שעלו בנושא גידול הילדים, פניתי למטפל מקצועי. הטיפול הצליח מעבר למשוער, בתחומים רבים חלה התקדמות משמעותית ויפה, נגמלתי מכמה וכמה הרגלים רעים כלפי הילדים, כמו כעס, איבוד שליטה וענישה פיזית. הטיפול התרחב גם לתחומים אחרים בהם היו לי קשיים וגם שם חל שיפור מרשים.
הבעיה היא, שמזה כמה חודשים עולים בי רגשות עזים כלפי המטפל, אשר מופיעים וחולפים לסירוגין. לעיתים אני חשה כי אני ממש מאוהבת בו, רגש שאינני חפצה בו, והייתי בוחרת שייעלם, ויניח לי להמשיך בעבודה ובהתקדמות.
אציין כי אינני מרגישה כי לדבר השלכות כלשהן על הזוגיות שלי ושל בעלי, והקשר בינינו מעולה, מספק, וברמה גבוהה.
אזרתי אומץ ושוחחתי על כך הן עם המטפל (אציין כי הוא אדם דתי וירא-שמיים) והן עם בעלי, ומשניהם קיבלתי "אור ירוק" להמשך הטיפול. ובכל זאת מצפוני אינו נקי, ואני מתלבטת אם הדבר שאני עושה אינו "מצווה הבאה בעבירה".
יש לי קושי אמיתי בהפסקת הטיפול, כיוון שאני מרגישה כי אני זקוקה לכך מאוד, והתוצאות מדרבנות אותי להמשיך ולהתקדם.
בחנתי אפשרות להעברת הטיפול למטפלת-אשה, אבל אני מרגישה שאינני רוצה בכך, לאחר שהתחלתי לעבוד עם אדם שצורת הטיפול שהוא מציע מאוד מדברת אלי.
אשמח לעצתכם.
תשובה
שלום לך
לא אלאה אותך בכל התאוריות הפסיכולוגיות הקשורות בנושא. רק אומר לך בכלליות כי זה נשמע כחלק מהטיפול.
חשוב מאד להמשיך ולשתף את המטפל בנושא ולוודא שהוא מתמודד עם העניין נכון ומקצועית.
בכך הכוונה לדיבור על העניין, נסיון להבין מהיכן זה מגיע, איך את מרגישה עם הפנטזיות שלך, מה קורה כשהן מתוסכלות וכד.
כל עוד גבולות חד משמעיים נשמרים והמטפל אינו נהיה שותף, מעודד, או חלילה ממשש את ההתאהבות הזו, זה אכן יכול להתפס כחלק אינטגלי מהטיפול.
בהצלחה
נחמה קירשנבאום אבינר, מכון שילה